אז.........
איכשהוא... תמיד מגיע אמצע שנה וכבר חושבים... אז מה עושים שנה הבאה? ותמיד זו שאלה אצלי.. אצל הרבה אנשים אחרים זה מאוד ברור.. ממשיכים בלימודים/עבודה. אני טובה בתפקיד שלי.. עליתי מעל כל הציפיות של עצמי ושל המנהלת. והמנהלת רוצה אותי שם. ההורים רוצים אותי שם. אין הרגשה טובה מזו. והגעתי כל כך רחוק.. מעולם לא חשבתי שאגיע לזה. א-ב-ל.. מה שהרבה לא יודעים/רואים אני כל כך לא במקום הרגשי של להיות אחראית.. יום עבודה עובר, היה מעולה.. ואני עם הלשון בחוץ, מוצפת, עם חרדות, מחשבות בלי הפסקה. וכשיום עבודה עובר ולא היה כל כך מוצלח (עובדת לא מגיעה, ילד שמגיע הפוך..) אני יוצאת מהגן עם דמעות בעיניים. היום המנהלת אמרה שהיא מפחדת שאני אקרוס ולא אצליח לתפקד. אני במקום רגשי מאוד לא פשוט המטפלת רצתה להבהיר לי אתמול שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים אז היא דיברה אפילו על אישפוז. זה כל כך רחוק ממני (אני? אישפוז? מה פתאום! לא צריך להגזים) ויחד עם זאת אני לא מפסיקה לפגוע בעצמי כבר תקופה של חודש. אני יודעת שהיא יכלה לוותר עליי בקלות.. להגיד לי שאני לא עומדת בדברים הכי בסיסיים (זה מה שעשתה מטפלת קודמת). אז מה עושים בשנה הבאה? הוכחתי שזה כן ביכולות שלי.. לעמוד מול הורים, להעביר ביקורת כשצריך לצוות, להחליט החלטות שקשורים לילדים. ולצד זה הלחץ פוגע במצב הרגשי. יחד עם זאת שנה הבאה אני לא אלמד, ואלך לטיפול פעם בשבוע (במקום פעמיים) כך שהלחץ יורד. ומן הסתם אני מגיעה עם הרבה יותר ניסיון מאשר השנה שהכל היה חדש. כל המהות שלי זה ה-8 ילדים בגן לטוב ולרע. אני כל כך רוצה לוותר על התפקיד.. אבל יש לי נטייה כזאת.. לברוח. ברחתי מהרבה מקומות, והייתי הרבה פעמים על הסף של לעזוב.. אני מאוד מאמינה בלעשות את מה שיעשה לי טוב.. אבל כאן אני מאוד חצויה. כי אם לא הייתי כרגע בתפקיד אחראי וחשוב ייתכן מאוד (למעשה בטוח) שהייתי נופלת מאוד נמוך. (זו הייתה פריקה רצינית... כבר די הרבה זמן אני מנסה לכתוב.. אתמול היה לי טיפול בו המטפלת ניסתה להעביר לי כמה המצב שלי לא טוב.. והיום המנהלת דיברה על שנה הבאה אז תודה על המקום הזה)
איכשהוא... תמיד מגיע אמצע שנה וכבר חושבים... אז מה עושים שנה הבאה? ותמיד זו שאלה אצלי.. אצל הרבה אנשים אחרים זה מאוד ברור.. ממשיכים בלימודים/עבודה. אני טובה בתפקיד שלי.. עליתי מעל כל הציפיות של עצמי ושל המנהלת. והמנהלת רוצה אותי שם. ההורים רוצים אותי שם. אין הרגשה טובה מזו. והגעתי כל כך רחוק.. מעולם לא חשבתי שאגיע לזה. א-ב-ל.. מה שהרבה לא יודעים/רואים אני כל כך לא במקום הרגשי של להיות אחראית.. יום עבודה עובר, היה מעולה.. ואני עם הלשון בחוץ, מוצפת, עם חרדות, מחשבות בלי הפסקה. וכשיום עבודה עובר ולא היה כל כך מוצלח (עובדת לא מגיעה, ילד שמגיע הפוך..) אני יוצאת מהגן עם דמעות בעיניים. היום המנהלת אמרה שהיא מפחדת שאני אקרוס ולא אצליח לתפקד. אני במקום רגשי מאוד לא פשוט המטפלת רצתה להבהיר לי אתמול שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים אז היא דיברה אפילו על אישפוז. זה כל כך רחוק ממני (אני? אישפוז? מה פתאום! לא צריך להגזים) ויחד עם זאת אני לא מפסיקה לפגוע בעצמי כבר תקופה של חודש. אני יודעת שהיא יכלה לוותר עליי בקלות.. להגיד לי שאני לא עומדת בדברים הכי בסיסיים (זה מה שעשתה מטפלת קודמת). אז מה עושים בשנה הבאה? הוכחתי שזה כן ביכולות שלי.. לעמוד מול הורים, להעביר ביקורת כשצריך לצוות, להחליט החלטות שקשורים לילדים. ולצד זה הלחץ פוגע במצב הרגשי. יחד עם זאת שנה הבאה אני לא אלמד, ואלך לטיפול פעם בשבוע (במקום פעמיים) כך שהלחץ יורד. ומן הסתם אני מגיעה עם הרבה יותר ניסיון מאשר השנה שהכל היה חדש. כל המהות שלי זה ה-8 ילדים בגן לטוב ולרע. אני כל כך רוצה לוותר על התפקיד.. אבל יש לי נטייה כזאת.. לברוח. ברחתי מהרבה מקומות, והייתי הרבה פעמים על הסף של לעזוב.. אני מאוד מאמינה בלעשות את מה שיעשה לי טוב.. אבל כאן אני מאוד חצויה. כי אם לא הייתי כרגע בתפקיד אחראי וחשוב ייתכן מאוד (למעשה בטוח) שהייתי נופלת מאוד נמוך. (זו הייתה פריקה רצינית... כבר די הרבה זמן אני מנסה לכתוב.. אתמול היה לי טיפול בו המטפלת ניסתה להעביר לי כמה המצב שלי לא טוב.. והיום המנהלת דיברה על שנה הבאה אז תודה על המקום הזה)