אז קצת עדכונים...ביום שישי,יום לפני
התל"מ, קמתי לפנות בוקר והתחלתי לבכות. ("הילדה גדולה, לא רוצה לצאת וכו' "). הבעל המבוהל ניסה בצורה גברית לעזור "מה את רוצה לעשות?" וקיבל מבט מזועזע וגם קצת קיטונות. החלטתי לוותר על הביקור המתוכנן במעקב הריון עודף שהיה צריך להיות בבוקר. "אם אני מרגישה תנועות אבל שום דבר לא קורה אז בשביל מה העינוי וכו'.." אולם אחרי שנרגעתי והלכתי לשרותים , אני פוגשת לפתע את הפקק וכל המצב רוח משתנה באחת. חייבת להתוודות שנגעתי בפקק הרירי, מתחתי אותו ובהיתי בו בהתלהבות כמה רגעים ארוכים לפני ששינתי את התוכניות. נוסעים למעקב הריון עודף. לפני כן, כוס תה פטל ופעמיים עליה במדרגות לקומה שישית - 2 מדרגות כל פעם. נכנסת למרפאה. בדיקת שתן. מנגבת .. ועוד פקק יוצא. אני מתלהבת ומתקשה להפרד מיצירת המופת לטובת האסלה. מוניטור. יש קצת צירים. לא מאוד כואבים ולא מאוד סדירים. אבל יש. אולטרא-סאונד. הכל בסדר. מים בשפע (אולי יותר מידי) בדיקת רופא. אני חייבת לראות שמשהו זז. לפני יומיים הכל היה סגור והעובדה שהפקק נושר מעידה שיש איזשהיא דינמיקה בצוואר. אני חושבת שהרופא לא ראה התלהבות כזו מפתיחה של סנטימטר. עליזה ומעודדת חזרתי הביתה. כל שאר היום צירים. קצת מציקים אבל לא כואבים מאוד. בערב הולכים לארוחת ערב אצל ההורים של הבעל. הצירים מתחילים להציק יותר אבל לא כואבים. אנחנו נרדמים מול הטלויזיה ואני באיזשהיא הזיה. מתעוררת כל ציר מלחץ במפשעה וממשיכה לנקר. שוב לילה בלי הרבה שינה. לפנות בוקר אני מתעוררת מכאבי מחזור ומחליטה לעשות סיבוב בשכונה. כוס תה פטל לדרך ומתחילה ללכת. אחרי כל סיבוב, נכנסת הביתה לעשות פיפי. הבעל ישן ואני צועדת. ב- 6 בבוקר, אני מתמוטטת מעייפות ונרדמת על הספה בסלון. כשאני מתעוררת, אין כלום. לא צירים ולא לחצים והמצב רוח יורד. לקראת הצהרים הצירים מתחילים לחזור. מציקים אבל לא כואבים ואני קובעת עם אמא שלי סיבוב בשכונה לכשיחשיך. הולכות במרץ שעתיים ועוצרות כל ציר לפיפי. כשאנחנו חוזרים הביתה ב- 23, אני מחליטה ללכת לישון כדי לאסוף כוחות. ישנתי כמעט שעה כשבחצות אני מתעוררת מציר כואב. לא מציק אלא ממש כואב. אני רצה לשרותים ויוצא ממני מלא ריר. הבעל רוצה לסע לחדר לידה , להתקשר למשטרה או לפחות לאמא שלי ואני רוצה להעביר את הזמן בשקט ולראות לאן זה מתפתח. צירים כואבים, כל 3-4 דקות.אני מדליקה את הדוד. בין ציר לציר, מכניסים את הדברים האחרונים לתיק לחדר לידה. שותה עוד תה פטל, תה חמוציות ותה ורד הבר (לא קשור ללידה אבל באמת שתיתי). מנסה להעביר את הצירים. קשה לי לשכב, קשה לי לשבת. הכי נוח להשען על הקיר או להתלות על הבעל. אני עושה לעצמי חוקן קטן וב- 3 לפנות בוקר, אני מרגישה שכבר כואב לי מספיק ואני חייבת להכנס לאמבטיה. הבעל שוב רוצה לחדר לידה או לפחות להביא את אמא שלי. אני רוצה להכנס לאמבטיה ומנסה להסביר באופן ברור שעדיף למשוך כמה שיותר בבית. אמבטיה. איזה כיף. עוזר מאוד. אני שולחת את הבעל לישון ומבטיחה לקרוא לו אם יהיו התפתחויות. הוא מאיים עלי שיום ראשון בבוקר ויהיו פקקים ואני אסבול בדרך. בין 3 ל- 6 לפנות בוקר, אני ישנה באמבטיה ומתעוררת 3 פעמים להחליף את המים וכמובן מתעוררת מכל ציר. ברקע ערוץ 2 וכל התוכניות ההזויות של הלילה. הכל מתערבב לי. הצירים, נתן זהבי (?), רבקה מיכאלי, תצוגת אופנה בשידור חוזר והקריאות של הבעל מידי פעם "את בסדר? רוצה ללכת לבי"ח?, יש צירים?" . אז זהו שיש צירים. הם כואבים אבל עוד לא מסודרים. מאז שאני כותבת היו 12 צירים ברווחים של 2 דקות, 5,5, 3, 3, 7, 3, 5 , 4, 6 ו- 5 דקות. אז זה העדכון.. קצת ארוך ונטול פואנטה אבל זה המצב. צירים, כואב, בעל ישן, תיק מוכן בסלון ואני חוזרת לאמבטיה. נשיקות לכולן ושבוע טוב
התל"מ, קמתי לפנות בוקר והתחלתי לבכות. ("הילדה גדולה, לא רוצה לצאת וכו' "). הבעל המבוהל ניסה בצורה גברית לעזור "מה את רוצה לעשות?" וקיבל מבט מזועזע וגם קצת קיטונות. החלטתי לוותר על הביקור המתוכנן במעקב הריון עודף שהיה צריך להיות בבוקר. "אם אני מרגישה תנועות אבל שום דבר לא קורה אז בשביל מה העינוי וכו'.." אולם אחרי שנרגעתי והלכתי לשרותים , אני פוגשת לפתע את הפקק וכל המצב רוח משתנה באחת. חייבת להתוודות שנגעתי בפקק הרירי, מתחתי אותו ובהיתי בו בהתלהבות כמה רגעים ארוכים לפני ששינתי את התוכניות. נוסעים למעקב הריון עודף. לפני כן, כוס תה פטל ופעמיים עליה במדרגות לקומה שישית - 2 מדרגות כל פעם. נכנסת למרפאה. בדיקת שתן. מנגבת .. ועוד פקק יוצא. אני מתלהבת ומתקשה להפרד מיצירת המופת לטובת האסלה. מוניטור. יש קצת צירים. לא מאוד כואבים ולא מאוד סדירים. אבל יש. אולטרא-סאונד. הכל בסדר. מים בשפע (אולי יותר מידי) בדיקת רופא. אני חייבת לראות שמשהו זז. לפני יומיים הכל היה סגור והעובדה שהפקק נושר מעידה שיש איזשהיא דינמיקה בצוואר. אני חושבת שהרופא לא ראה התלהבות כזו מפתיחה של סנטימטר. עליזה ומעודדת חזרתי הביתה. כל שאר היום צירים. קצת מציקים אבל לא כואבים מאוד. בערב הולכים לארוחת ערב אצל ההורים של הבעל. הצירים מתחילים להציק יותר אבל לא כואבים. אנחנו נרדמים מול הטלויזיה ואני באיזשהיא הזיה. מתעוררת כל ציר מלחץ במפשעה וממשיכה לנקר. שוב לילה בלי הרבה שינה. לפנות בוקר אני מתעוררת מכאבי מחזור ומחליטה לעשות סיבוב בשכונה. כוס תה פטל לדרך ומתחילה ללכת. אחרי כל סיבוב, נכנסת הביתה לעשות פיפי. הבעל ישן ואני צועדת. ב- 6 בבוקר, אני מתמוטטת מעייפות ונרדמת על הספה בסלון. כשאני מתעוררת, אין כלום. לא צירים ולא לחצים והמצב רוח יורד. לקראת הצהרים הצירים מתחילים לחזור. מציקים אבל לא כואבים ואני קובעת עם אמא שלי סיבוב בשכונה לכשיחשיך. הולכות במרץ שעתיים ועוצרות כל ציר לפיפי. כשאנחנו חוזרים הביתה ב- 23, אני מחליטה ללכת לישון כדי לאסוף כוחות. ישנתי כמעט שעה כשבחצות אני מתעוררת מציר כואב. לא מציק אלא ממש כואב. אני רצה לשרותים ויוצא ממני מלא ריר. הבעל רוצה לסע לחדר לידה , להתקשר למשטרה או לפחות לאמא שלי ואני רוצה להעביר את הזמן בשקט ולראות לאן זה מתפתח. צירים כואבים, כל 3-4 דקות.אני מדליקה את הדוד. בין ציר לציר, מכניסים את הדברים האחרונים לתיק לחדר לידה. שותה עוד תה פטל, תה חמוציות ותה ורד הבר (לא קשור ללידה אבל באמת שתיתי). מנסה להעביר את הצירים. קשה לי לשכב, קשה לי לשבת. הכי נוח להשען על הקיר או להתלות על הבעל. אני עושה לעצמי חוקן קטן וב- 3 לפנות בוקר, אני מרגישה שכבר כואב לי מספיק ואני חייבת להכנס לאמבטיה. הבעל שוב רוצה לחדר לידה או לפחות להביא את אמא שלי. אני רוצה להכנס לאמבטיה ומנסה להסביר באופן ברור שעדיף למשוך כמה שיותר בבית. אמבטיה. איזה כיף. עוזר מאוד. אני שולחת את הבעל לישון ומבטיחה לקרוא לו אם יהיו התפתחויות. הוא מאיים עלי שיום ראשון בבוקר ויהיו פקקים ואני אסבול בדרך. בין 3 ל- 6 לפנות בוקר, אני ישנה באמבטיה ומתעוררת 3 פעמים להחליף את המים וכמובן מתעוררת מכל ציר. ברקע ערוץ 2 וכל התוכניות ההזויות של הלילה. הכל מתערבב לי. הצירים, נתן זהבי (?), רבקה מיכאלי, תצוגת אופנה בשידור חוזר והקריאות של הבעל מידי פעם "את בסדר? רוצה ללכת לבי"ח?, יש צירים?" . אז זהו שיש צירים. הם כואבים אבל עוד לא מסודרים. מאז שאני כותבת היו 12 צירים ברווחים של 2 דקות, 5,5, 3, 3, 7, 3, 5 , 4, 6 ו- 5 דקות. אז זה העדכון.. קצת ארוך ונטול פואנטה אבל זה המצב. צירים, כואב, בעל ישן, תיק מוכן בסלון ואני חוזרת לאמבטיה. נשיקות לכולן ושבוע טוב
