רשמתי את האותיות הגדולות
נשמע מבטיח. רק שתעודכנו: ראיתי את הסרט של היפני הפסיכי של הארבע שעות. וקשה להאמין אבל הסרט הסוטה כביכול הזה, הוא אשכרה על העוצמה של אהבה. מי היה מאמין. אבל בדרך הוא נותן מחווה לגברת סקורפיון מכלא 701 (האסירה), אבל בשונה מטרנטינו, אצלו זו מחווה בלבד, או לפחות משפט שבו הוא משתמש\אומר משהו שונה לגמרי, ולא אוסף משפטים, כל אחד ממקום שונה, רק בשביל להרכיב פסיפס של אזכורים. אבל נמאס משלטון האיזוטריה שהולך פה, שכל דבר אמריקאי או טיפ-טיפה פופולרי ישר מקבל פסילה, אז ראוי להגן קצת על זה. אני רק אגיד שאני מאוד אוהב את קוונטין, אבל, לפחות מהראיה שלי, יש משהו הגיוני, בלתת יותר כבוד, או פירגון, לדברים שמקבלים פחות כבוד, או איזכורים ממה שמגיע להם. לכן, אני פועל ככה לפחות. אז נחזור. הסרט, בשונה ממה שחששתי, ממש טוב, ולא רק שמצדיק את הזמן הארוך, לדעתי הוא לא יכל לפעול בדרך אחרת- אשכרה יש עלילה שמתקדמת כל הזמן הזה (גם אם בדרך מוזרה). ואם ראיתי קודם שהוא הושווה לחודורובסקי, אז לדעתי זו השמצה בשבילו. כי חודורובסקי, עם כמה שהסרטים שלו משעשעים והזויים בצורה מזורגת, הם חסרי אהבה, אנושיות. ולצורך העניין, לדעתי הסרט האמורפי ההוא של קלמנטי מלא באנושיות ואהבה (בלי קשר לכותרת PEACE AND LOVE שנזרקת בו מדי פעם). ואמנות שעוסקת, חוקרת, משדרת, את הדברים הנ"ל, תמיד יהיו בליגה שונה לגמרי מהשאר, לדעתי (ואולי זה אפילו קטע זמני בלבד שלי, אבל אני בספק). ואפילו בסרט היפני הנ"ל, יש יותר ניסורים של האזור הבכחוסי עם הרבה עושר של הצבע האדום, וצלבי ענק מבסרטים של חודורובסקי. ואם כבר אנחנו בנושא, קבלו את אחד מסרטי האימה התבניתיים האמריקאים, עם הטוויסט הכי טוב שאי-פעם נתקלתי בו (במקרה לגמרי), יואל הסרט הזה בשבילך
http://www.youtube.com/watch?v=JQq82cV4aGY&feature=related