אז יצא לי לתהות מעט על השוני בין האנשים.

poseidon111

New member
אז יצא לי לתהות מעט על השוני בין האנשים.

יש את אלו שרצים למרחב המוגן על מנת לתפוס מחסה ויש את אלו שהולכים לשם מעדנות. שום דבר לא בוער, ותחושתם היא שהטיל
יחכה עד שיתפסו את מקומם בין יתר האנשים במרחב.
ואז יש את הסוג השלישי. אלו שעבורם אין בהילות ואין נחיצות. הם מקוממים אותי. שאלתי כמה מהם, איך הם מסבירים את השלווה הזו,
שבה הם הולכים ומתנהגים.
תשובתם היתה פחות או יותר דומה והיא ניתנת בשינויים קלים בלבד:
"מה יש לי למהר, מה שצריך לקרות יקרה. זה לא בשליטתי. אם הטיל מיועד לי הוא ימצא אותי ואם לא, גם אם אלך ברחוב, לא יקרה לי כלום.
אנחנו רק חושבים שאנחנו שולטים בגורלנו, אבל אנחנו ממש לא".

בשפתינו זה נקרא דטרמינזם- האמונה שהכל נקבע וקבוע מראש.

אז, האם אתם דטרמינסטים? דטרמינסטים לייט?
או בכלל לא.
 

puma141

New member
לא לא..יש הבדל עצום! אני למשל,

חושבת שלא חשוב מה תעשה- אין מקריות בדברים המשמעותיים..

אבל!
אדם מחוייב לשמור את נפשו, בדיוק כמו שאדם חייב לבנות את החיים שלו הכי טוב שהוא יכול..
ניסים קורים רק בנס..

אני לא יודעת להעריך את עצמיכדטרמינסטית פחות או יותר..
האמת שזה גם בתקופות אצלי......
 
חמודדדד


 

Doctor Goblin

New member
אגב, בשיר הזה יש לא מעט טעויות

הוא מדויק לזמנו, אבל גילויים אסטרונומים רבים הפכו את המידע בו ללא רלבנטי או מעודכן.

למעשה, היקום גדול בהרבה מהמוצג בשיר הזה.
 

poseidon111

New member
תוספת לתיקון:

"ביהדות מוצגת התמודדות עם התפיסה הדטרמיניסטית באופן ברור בספר קהלת. למשל, בקהלת פרק א', פסוק 9: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה". לפי התפישה בפסוק, דבר אינו משתנה. האדם אינו מסוגל לשנות דבר, כיוון שגורלו נקבע מראש".

אפשר להמשיך בדיון.
 

רינתי77

New member
לא מסכימה עם הטענה שזאת התמודדות

עם תפיסה דטרמיניסטית. הפסוק בפירוש מדבר על פטליזם,
כלומר שמראש נקבע שמה שהיה הוא שיהיה ונחזור על אותן הטעויות.
 

poseidon111

New member
רק שהבאתי אותו מהמקום שאת שלחת

אותי לקרוא מהו דטרמינזם.
הוא מדבר על האספקט הדטרמינסטי ביהדות באותו ערך.
אז?
 
נושא מרתק, פוס.

בעודי קוראת את הפוסט שלך תהיתי ביני לביני
איך התפישה הדטרמינסטית יכולה להתקיים בחוקי השרידה?
כלומר, האם במצב של איום ממשי וסכנה ממשית לחייו של אדם,
הדטרמינזם אינו נמוג אל מול אנסטינקט החיים/ההשרדותי?

אנו, כבני אדם, שייכים לקבוצת החיות הטריטוריאליות, כלומר, החיים באזור מחיה מוגדר. אנו מרגישים נוח באזור המחיה שלנו, כאשר לידנו בני משפחה, או אנשים מקבוצת ההשתיכות שלנו. כל חיה טריטוריאלית, מרגישה יותר בטוח לנוע באזור המחיה שלה, שם היא מכירה היטב את הסביבה. היא יודעת איפה מתחבאים הטורפים ואיפה יש עצים גבוהים לטפס עליהם, או מערות עמוקות להתחבא בהן בעת סכנה ממשית האדם מרגיש חסר בטחון ורמת הורמוני החרום בדמו עולה
וגופו נערך לתגובת השרדות. אז כיצד זה מתיישב עם התפישה הדטרמינסטית?
(שאלתי כנה, פוס. בשם התבונה.)
 
זה מה שהם אומרים

אבל לי זה נשמע כמו ניסיון להשיב מעט שליטה (גם אם מדומה) על חייהם.
וגם,
הרי סטטיסטית, הסיכוי שטיל יפגע בך הוא לא גבוה, תוסיף קורטוב ייאוש מהמצב והריצות הבלתי פוסקות
וניסיון (גם עם מטופש) להראות שאתה לא נכנע "להם"- כל אלא מובילים לטיעונים מהסוג הזה.
אם ילדיהם היו איתם הם היו רצים באמוק.
ואם באדם דתי מדובר , הרי זה מבחן ראשון במעלה (וגם אם מעוות מאוד ביננו כי הרי "נשמרתם וכו...") לאמונתם ובטחונם בברוך קודש הוא.
אחת הסיבות אגב לסיבה שחרדים סובלים באופן מובהק פחות מסטרס.
( חוץ מהנשים שלהן )
 
אני מסכימה עם זה


לפני איזו שעה קלה, קרה לי משהו שלא קרה לי בכל השבוע מאז תחילת המבצע.
בעודי עומדת ליד הכיור, שקועה במחשבות, מכינה את הצהריים לקטנים ומחממת את הסירים, מאזינה ברוב קשב לדברים הנאמרים ברדיו, לפתע החרידה אזעקה את דבריו של השדרן, הוא נשמע מבוהל, ואני באותו הרגע הרגשתי פיזית איך הלב שלי צונח במורד הבטן ומיד קפצתי לעבר הסלון לראות אם יש כתובית המדברת על אזעקה ברחובות. לאחר כמה שניות הבנתי שמדובר על אזעקה באשקלון, אבל האזעקה שנשמעה מהרדיו הייתה כל כך מוחשית שהייתי בטוחה שמדובר באזעקה מעל לראשי. לקח לי זמן מה עד שהתאוששתי מההלם שכמעט ואחז בי.
אני מאמינה שהרבה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, גם, לא רק, בגלל שהם נכנסו כבר לאיזו שהיא שיגרה. לאיזו תחושה של "שום דבר לא יקרה לי". אנשים כבר לומדים לחיות עם האזעקות כמו עם מזג האוויר. מתרגלים. מתרגלים לכל. באזעקה הראשונה הם קופאים על מקומם. באזעקה השנייה הם לומדים לחפש מחסה. באזעקה השלישית הם עדיין רצים ובאזעקות הבאות הם כבר הולכים, לא בגלל דטרמניזים או פטליזים או כל משהו אחר שנגמר ב-זים. אלא בגלל שהחושים מתכהים עם הזמן וכאשר מקור הסכנה כבר לא מאיים כל כך. אני נבהלתי נורא כי לשבריר של שנייה הייתי בטוחה שזה ממש מעל לראשי. אם הייתי נחשפת לעשרות אזעקות ביום ובלילה, אני חושבת שכבר לא הייתי מגיבה כך.
בנוסף לכך, אני מהמאמינות האדוקות לכלל האומר: מה שהיה הוא מה שיהיה. יש סובב ויש מסובב. אין חדש תחת השמש. בראשית היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. בסופו של עולם, הכל יחזור למצב של תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. השאלה היא מה אנחנו עושים בין בראשית לבין סופו, כדי להנעים את חיינו על פני העולם הזה.
 

Aronsona

New member
אז בלי שום הגדרות מסובכות

אני נמנה על אילו שקמים, בלי היסטריה וניגשים אל המחסה, בטח אם אני במקום שיש בו הרבה אנשים. מחד ההיסטריה גורמת להעלאת הלחץ לך ולסובבים ולעתים לקבלת החלטות שגויות ובכל אופן, במקומות בהם אני נמצא יש לפחות חצי דקה מאז תחילת האזעקה ואין סיבה טובה מזו להתנהל בשובה ונחת.
 

somewoman

New member
היום

הייתי באשדוד, נסענו לבקר את הסניף שיש לנו שם, בדרך דיברנו בדיוק על העניין הזה..

בגדול, אני כן חושבת ש"מה שצריך לקרות יקרה" אבל אני גם לא מתגרה בגורל וכן אשמור על עצמי... וכשהייתה אזעקה יצאנו מהר מאוד לחדר המדרגות..
אבל
בכל שאר היום די שמרתי על סוג של פאסון, ולא כי לא פחדתי אלה כי זה מה שהייתי צריכה לשדר לאנשים סביבי..
בגדול, כשיש מצב שדורש תפקוד, אני מתפקדת - בלי רגשות. הרגשות פורצות אחרי שהכל נרגע..

גם כאן אני חושבת צריך סוג של איזון מסויים... לא להכנס להיסטריה אבל גם לא להיות שאננים מידי, לקחת את הדברים ברמה שנותנת לתפקד אבל עם סוג של שקט נפשי.
 

seelinewoman

New member
הכל צפוי והרשות נתונה

הייתי אומרת להם: אל תהיו אידיוטים, תגנו על עצמכם.
ברור שמה שצריך לקרות יקרה אם הם לא יגנו על עצמם.
שמע, הייתי כל היום באשקלון וראיתי גם כאלה וגם כאלה.
אבל מהסוג השלישי לא.
גיבורים גדולים אלק.
זה חוסר אחריות ולא שום דטרמיניזם.
 

poseidon111

New member
תסבירי לי בבקשה את הכותרת. תמיד היא נראתה

לי בעלת סתירה פנימית.
 
למעלה