ויקטור החתול
New member
אז והיום...
אתמול היה יום קשה. ידעתי שיגיע, הרגשתי אותו מתקרב ויוצר צל ענק יותר מיום ליום. הרגשתי את החרדה הקשה עד דיכאון ממש. אתמול הייתי בשבוע וביום בו ילדתי בלידה שקטה את העוברית בהריון הראשון. לא הצלחתי לנשום כל היום, הרגשתי ממש רע פיזית, כולל כאבים וחרדה של ממש שחלילה יש לי נזילה של מים... כלום לא יכל להרגיע אותי וידעתי בעצמי שזה פסיכולוגי ועדיין - כאב לי הלב וכאב כל הגוף בהתאם. הייתי כל הזמן בטוחה שמכאן ואילך ארגע, אבל הבוקר הגיע ואין הפוגה. מכאן ואילך, כל שבוע רק מרגיש קריטי יותר, הפחד שחלילה יתפתח ויתחיל משהו, משתק אותי ממש. מוצאת עצמי מרתקת את עצמי לשכיבה רוב היום מרוב חשש כזה וכאילו שזה יעזור במשהו... ידעתי שזה יכאב, ידעתי שזה ילחיץ כי תהיה השוואה וזה יפחיד, אבל מחלחלת בי ההבנה שכלום לא יעזור וירגיע אותי באמת עד שלא אסיים את ההריון בטוב ואחזיק בו בטוח בידיי ואדע שניצל מהרחם הלצערי לא בטוחה שלי. וכלום לא יחזיר את הבת שהיתה אמורה להיות כבר בת כמעט חצי שנה, בריאה ושמחה ומורגשת, שלא הצלחתי לתת לה בית בטוח למספיק זמן כדי שתהיה איתנו פה היום. מרגישה שאני לא סומכת בכלל על הגוף שלי, שהוא האויב שנלחמים בו עם המון תרופות וטיפולים ובודקים אותו כל הזמן לוודא שלא יחריב עוד הריון ועובר בתקווה. ההריון הזה תקין כרגע, אבל לא באופן טבעי. הוא מוחזק על קביים חיצוניות רציניות ואין לי ולו מעט שליטה במצב. אין לי שום דרך לדעת שיהיה בסדר הפעם, אני יכולה רק להמשיך להילחץ, לבכות ולהתפלל למי או מה שזה לא יהיה... שבבקשה הפעם יסתיים אחרת ובטוב. לרגע לא חשבתי שהתגברתי על מה שקרה ומה שאיבדנו, אבל עכשיו יותר מתמיד, מרגישה את מה שאבד לי לתמיד. הלוואי שיהיה בסדר. הלוואי שההריון הזה והבן הזה יחזיקו מעמד, אבל את העוברית הקטנה שלי זה לא יחזיר לעולם ולעולם לא יכפר על מה שכבר אבד. זה הריון אחר, עובר אחר, חיים אחרים וכ"כ רציתי וקיויתי לאיזושהי הרגשת הקלה ותיקון ועכשיו יותר מתמיד אני מבינה שתיקון לא יהיה לי. מרגישה מאוכזבת, מטופשת וכ"כ שבורה שהאמנתי וקיויתי שיהיה כזה.
אתמול היה יום קשה. ידעתי שיגיע, הרגשתי אותו מתקרב ויוצר צל ענק יותר מיום ליום. הרגשתי את החרדה הקשה עד דיכאון ממש. אתמול הייתי בשבוע וביום בו ילדתי בלידה שקטה את העוברית בהריון הראשון. לא הצלחתי לנשום כל היום, הרגשתי ממש רע פיזית, כולל כאבים וחרדה של ממש שחלילה יש לי נזילה של מים... כלום לא יכל להרגיע אותי וידעתי בעצמי שזה פסיכולוגי ועדיין - כאב לי הלב וכאב כל הגוף בהתאם. הייתי כל הזמן בטוחה שמכאן ואילך ארגע, אבל הבוקר הגיע ואין הפוגה. מכאן ואילך, כל שבוע רק מרגיש קריטי יותר, הפחד שחלילה יתפתח ויתחיל משהו, משתק אותי ממש. מוצאת עצמי מרתקת את עצמי לשכיבה רוב היום מרוב חשש כזה וכאילו שזה יעזור במשהו... ידעתי שזה יכאב, ידעתי שזה ילחיץ כי תהיה השוואה וזה יפחיד, אבל מחלחלת בי ההבנה שכלום לא יעזור וירגיע אותי באמת עד שלא אסיים את ההריון בטוב ואחזיק בו בטוח בידיי ואדע שניצל מהרחם הלצערי לא בטוחה שלי. וכלום לא יחזיר את הבת שהיתה אמורה להיות כבר בת כמעט חצי שנה, בריאה ושמחה ומורגשת, שלא הצלחתי לתת לה בית בטוח למספיק זמן כדי שתהיה איתנו פה היום. מרגישה שאני לא סומכת בכלל על הגוף שלי, שהוא האויב שנלחמים בו עם המון תרופות וטיפולים ובודקים אותו כל הזמן לוודא שלא יחריב עוד הריון ועובר בתקווה. ההריון הזה תקין כרגע, אבל לא באופן טבעי. הוא מוחזק על קביים חיצוניות רציניות ואין לי ולו מעט שליטה במצב. אין לי שום דרך לדעת שיהיה בסדר הפעם, אני יכולה רק להמשיך להילחץ, לבכות ולהתפלל למי או מה שזה לא יהיה... שבבקשה הפעם יסתיים אחרת ובטוב. לרגע לא חשבתי שהתגברתי על מה שקרה ומה שאיבדנו, אבל עכשיו יותר מתמיד, מרגישה את מה שאבד לי לתמיד. הלוואי שיהיה בסדר. הלוואי שההריון הזה והבן הזה יחזיקו מעמד, אבל את העוברית הקטנה שלי זה לא יחזיר לעולם ולעולם לא יכפר על מה שכבר אבד. זה הריון אחר, עובר אחר, חיים אחרים וכ"כ רציתי וקיויתי לאיזושהי הרגשת הקלה ותיקון ועכשיו יותר מתמיד אני מבינה שתיקון לא יהיה לי. מרגישה מאוכזבת, מטופשת וכ"כ שבורה שהאמנתי וקיויתי שיהיה כזה.
