אז הוא הציע...
זהו, אתמול בלילה זה קרה. he popped the question האמת היא שלא ממש, הוא לא בדיוק אמר את זה ככה. העניין הוא שאנחנו דתיים, אז זה נקרא: לסגור. ז"א להחליט שמתחתנים. עכשיו, אנחנו יוצאים כבר חודשיים והוא תמיד הראה עניין ורצון לחזק את הקשר. אצלי הייתה הרבה התלבטות. ואתמול, בדרך לא דרך, כי הוא לא תכנן את זה, הוא הציע שנסגור- נתארס. שלא תראה את זה ככה, זה היה מאד רומנטי. לא נתתי לו תשובה. רק קשקשתי לו את כל הפחדים שלי מחתונה ומהתחייבות. מסכן, שיגעתי אותו לחלוטין. אבל רציתי להרגיש שאני רוצה להתחתן איתו. ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני רוצה. אבל אני מפחדת!!!!!!!!!!! ממה? מהכל. מהחתונה, מהאירוסין, מהתגובות של אנשים (הוא לא בדיוק מה שחשבתי שאני אמצא...) ובכלל, מההתחייבות לחיות את החיים שלך עם אדם אחד וזהו!! אין בכלל את האופציה של גירושין. איך?? איך אנשים עושים את זה? מחליטים את ההחלטה הזאת?? ושלא תחשבו שאני קטנה, אני כבר כמעט בת 23, ויצאתי עם כמה וכמה בחורים, תמיד חיפשתי את הקשר האישי הזה שיש לי איתו. באיזשהו שלב כבר חשבתי שאני לעולם לא אמצא מישהו שיהיה גם חבר נפש שלי, חשבתי אפילו להתפשר על זה, העיקר שיהיה בחור טוב. והנה מצאתי מישהו שאני פתוחה איתו לחלוטין, אנחנו משדרים על אותו גל, הוא חם, אוהב, קשוב. אבל לפעמים יש לי רגעים שאני כאילו מתנתקת ממנו, לא מכירה אותו בכלל. מסתכלת עליו והראש צועק לי לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא. אין לי סיבה. זה לא שאין לי רגשות כלפיו. לפעמים בא לי להדביק לו כזאת נשיקה!! (אנחנו שומרים נגיעה לחלוטין) אבל אני מפחדת.... לא יודעת למה כתבתי את כל זה. אין לי ממש שאלה לשאול, כי אני יודעת שהתשובה נמצאת אצלי (איפושהו...) רק להתפרק. ולצעוק: הואאאאאאא רוווווצצצצצצצההה להתחתן אייייייתתתתתתיייייי!!!!!!!!!
זהו, אתמול בלילה זה קרה. he popped the question האמת היא שלא ממש, הוא לא בדיוק אמר את זה ככה. העניין הוא שאנחנו דתיים, אז זה נקרא: לסגור. ז"א להחליט שמתחתנים. עכשיו, אנחנו יוצאים כבר חודשיים והוא תמיד הראה עניין ורצון לחזק את הקשר. אצלי הייתה הרבה התלבטות. ואתמול, בדרך לא דרך, כי הוא לא תכנן את זה, הוא הציע שנסגור- נתארס. שלא תראה את זה ככה, זה היה מאד רומנטי. לא נתתי לו תשובה. רק קשקשתי לו את כל הפחדים שלי מחתונה ומהתחייבות. מסכן, שיגעתי אותו לחלוטין. אבל רציתי להרגיש שאני רוצה להתחתן איתו. ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני רוצה. אבל אני מפחדת!!!!!!!!!!! ממה? מהכל. מהחתונה, מהאירוסין, מהתגובות של אנשים (הוא לא בדיוק מה שחשבתי שאני אמצא...) ובכלל, מההתחייבות לחיות את החיים שלך עם אדם אחד וזהו!! אין בכלל את האופציה של גירושין. איך?? איך אנשים עושים את זה? מחליטים את ההחלטה הזאת?? ושלא תחשבו שאני קטנה, אני כבר כמעט בת 23, ויצאתי עם כמה וכמה בחורים, תמיד חיפשתי את הקשר האישי הזה שיש לי איתו. באיזשהו שלב כבר חשבתי שאני לעולם לא אמצא מישהו שיהיה גם חבר נפש שלי, חשבתי אפילו להתפשר על זה, העיקר שיהיה בחור טוב. והנה מצאתי מישהו שאני פתוחה איתו לחלוטין, אנחנו משדרים על אותו גל, הוא חם, אוהב, קשוב. אבל לפעמים יש לי רגעים שאני כאילו מתנתקת ממנו, לא מכירה אותו בכלל. מסתכלת עליו והראש צועק לי לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא. אין לי סיבה. זה לא שאין לי רגשות כלפיו. לפעמים בא לי להדביק לו כזאת נשיקה!! (אנחנו שומרים נגיעה לחלוטין) אבל אני מפחדת.... לא יודעת למה כתבתי את כל זה. אין לי ממש שאלה לשאול, כי אני יודעת שהתשובה נמצאת אצלי (איפושהו...) רק להתפרק. ולצעוק: הואאאאאאא רוווווצצצצצצצההה להתחתן אייייייתתתתתתיייייי!!!!!!!!!