אז בחרתי בחיים!
אבל הדיכאון שאני נמצאת בו,גורם לי להרגיש רע,הלכתי לישון בשש לפנות בוקר,והתעוררתי בתשע בבכי.כל הזמן בוכה,לא יודעת מה עובר עלי,מנסה לחשוב שכל הזמן הייתי חזקה,ונפלתי, נפלתי חזק.החיים נראים לי כל כך תפלים,אני צריכה לשמוח יום חמישי הזה אני מסיימת ללמוד,בקושי הגעתי לרגע הזה עם המון קשיים בדרך משכתי ממש בכוח,והנה אני אקבל תעודה,עשיתי את זה אז עשיתי את זה ומה הלאה.אייך אני יכולה להכנס למערכת עבודה שאני בדיכאון כזה.אני יודעת שהדיכאון הזה נובע מהצטברות של המון קשיים בחיים בכל מיני מישורים,והתמוטטתי אני תיאה החזקה התמוטטתי.חשבתי אולי באמת לקחת כדורים אבל אני מפחדת,יש לי סטיגמה כזאת, אני לפסיכיאטרית,מה יחשבו עלי?למה אני לא מצליחה כבר להתמודד עם הכל לבד.אין לי חשק לעשות כלום.אני חושבת שמאז שגיליתי שפגעו בי במשפחה,השתנו הדברים .אני כבר לא אותה תיאה,אז יש רגעים יותר חזקים,אבל יש הרבה חלשים של רצון להפסיק עם הכל.רצון לא להלחם יותר,ולשקוע למטה למטה. אני מטופלתכבר הרבה זמן,אבל אני חושבת שאף פעם אני לא אחלים מזה,זה פצע לכל החיים,אז פעם הוא כואב יותר, ופעם פחות אבל דבר כזה, אי אפשר לשכוח דבר כזה אי אפשר למחוק. אזזה העבר ,אבל גם ההוה לא מרפה,גם ההוה לא מאפשר לשכוח.יש כאלה שלא נותנים לשכוח. אז בחרתי חיים,אבל איזה איכות חיים זאת,שאני כבר לא חיה בפנים. אני נוטה למצבי רוח משתנים,אני יכולה לצחוק, ויום אחרי לבכות.אני יודעת שאני במצב לא טוב.אני יודעת שאני מתדרדרת.גם הטיול שאני מתכננת פתאום נראה לי חסר משמעות יופי אז זה לשכוח, לברוח ,ואז שוב ההתמודדות האמיתית עם הריק עם החלל הענק הזה.אייך ממלאים חללים בכלל?אני מרגישה כמו שיש לי מיכל כזה שאייך שאני אמלא אותו, הדברים פשוט יעלמו במהירות.יבלעו פנימהויתנדפו.יש לי מקצוע,יכולה לעבוד איתו.אבל הנפש בפנים כבר מתה, כבר מרוסקת לחתיכות .יש לי המון שברים שאני לא מצליחה לחבר.אני כאילו נמצאת בתוך חדר במרכז שלו,מסביבי המון המון חלקים מפוזרים, חלקים של חיי רוצה להדביק אותם, לחבר אותם, לתמונה שלמה.לא מצליחה.מרגישה תלושה,כאילו אין לי זהות, אין לי שייכות. למרות שיש לי בית והכל, מרגישה שאין לי שייכות לכלום.
אבל הדיכאון שאני נמצאת בו,גורם לי להרגיש רע,הלכתי לישון בשש לפנות בוקר,והתעוררתי בתשע בבכי.כל הזמן בוכה,לא יודעת מה עובר עלי,מנסה לחשוב שכל הזמן הייתי חזקה,ונפלתי, נפלתי חזק.החיים נראים לי כל כך תפלים,אני צריכה לשמוח יום חמישי הזה אני מסיימת ללמוד,בקושי הגעתי לרגע הזה עם המון קשיים בדרך משכתי ממש בכוח,והנה אני אקבל תעודה,עשיתי את זה אז עשיתי את זה ומה הלאה.אייך אני יכולה להכנס למערכת עבודה שאני בדיכאון כזה.אני יודעת שהדיכאון הזה נובע מהצטברות של המון קשיים בחיים בכל מיני מישורים,והתמוטטתי אני תיאה החזקה התמוטטתי.חשבתי אולי באמת לקחת כדורים אבל אני מפחדת,יש לי סטיגמה כזאת, אני לפסיכיאטרית,מה יחשבו עלי?למה אני לא מצליחה כבר להתמודד עם הכל לבד.אין לי חשק לעשות כלום.אני חושבת שמאז שגיליתי שפגעו בי במשפחה,השתנו הדברים .אני כבר לא אותה תיאה,אז יש רגעים יותר חזקים,אבל יש הרבה חלשים של רצון להפסיק עם הכל.רצון לא להלחם יותר,ולשקוע למטה למטה. אני מטופלתכבר הרבה זמן,אבל אני חושבת שאף פעם אני לא אחלים מזה,זה פצע לכל החיים,אז פעם הוא כואב יותר, ופעם פחות אבל דבר כזה, אי אפשר לשכוח דבר כזה אי אפשר למחוק. אזזה העבר ,אבל גם ההוה לא מרפה,גם ההוה לא מאפשר לשכוח.יש כאלה שלא נותנים לשכוח. אז בחרתי חיים,אבל איזה איכות חיים זאת,שאני כבר לא חיה בפנים. אני נוטה למצבי רוח משתנים,אני יכולה לצחוק, ויום אחרי לבכות.אני יודעת שאני במצב לא טוב.אני יודעת שאני מתדרדרת.גם הטיול שאני מתכננת פתאום נראה לי חסר משמעות יופי אז זה לשכוח, לברוח ,ואז שוב ההתמודדות האמיתית עם הריק עם החלל הענק הזה.אייך ממלאים חללים בכלל?אני מרגישה כמו שיש לי מיכל כזה שאייך שאני אמלא אותו, הדברים פשוט יעלמו במהירות.יבלעו פנימהויתנדפו.יש לי מקצוע,יכולה לעבוד איתו.אבל הנפש בפנים כבר מתה, כבר מרוסקת לחתיכות .יש לי המון שברים שאני לא מצליחה לחבר.אני כאילו נמצאת בתוך חדר במרכז שלו,מסביבי המון המון חלקים מפוזרים, חלקים של חיי רוצה להדביק אותם, לחבר אותם, לתמונה שלמה.לא מצליחה.מרגישה תלושה,כאילו אין לי זהות, אין לי שייכות. למרות שיש לי בית והכל, מרגישה שאין לי שייכות לכלום.
