אוקטובר 2000
האם מדינת ישראל ורובו של הציבור באמת ובתמים רוצה את שיתופם של ערביי ישראל בהוויה הישראלית? תחושתי היא שלא כך המצב. חוסר הרצון לקבל את ערביי ישראל כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, מוצא את ביטויו בין השאר בשיח הציבורי. וזה מביא אותי לשאלה שמופנת לא פעם אל חברי הכנסת הערבים: "למה חברי הכנסת הערביים מתמקדים בנושאים לאומיים על פני נושאים חברתיים?". קודם כל הכיבוש הוא עניין חברתי, הוא מביא להתנכרות לאנושיותו של האחר, ומעמיד בסימן שאלה את הדמוקרטיות של המדינה. שאלת ההתמקדות בנושאים "חברתיים" או "לאומיים" היא תוצר של השיח הציבורי.ראשית, ענינים "חברתיים" בישראל מעולם לא היו בראש סדר היום של השיח הציבורי. ושנית, כאשר ערבים ישראלים מתראיינים לתקשורת מצפים מהם מראש להתבטא רק בנושאים "לאומיים" וגם עונים במקומם על השאלה. כאשר עולים נושאים "חברתיים", במידה ומזמנים חברי כנסת ערבייים לדיון, מבקשים מהם תשובות הנוגעות רק למגזר הערבי. דיון כזה בנוסף לצירופם של פערים המתרכזים בעיקר באוכלוסיה הערבית, הם משכנה החם של הלאומנות. ודווקא משום, כך צריך לשתף את ערביי ישראל בדיון על נושאים "ביטחוניים" הנמצאים כיום בראש סדר היום של השיח הציבורי בישראל. ב - 4 בנומבר אשתקד, באזכרה לזכרו של יצחק רבין ז"ל, עלה לדוכן ראש מועצת דבוריה פייסל עזאזיה. בנאומו הוא ציין כי בזמן כהונתה של ממשלת רבין הייתה תחושה של נקודת מפנה בקרב ערביי ישראל. התחושה של עידן חדש נגדעה עם הרצחו וכינונה של ממשלת נתניהו. בחירתו של ברק, שהדליקה זיק של תקוה, נגמרה בסטירת לחי מצלצלת שהוטחה בפניו של הציבור הערבי ברגע שנסתגרו הקלפיות. עלבונם של ערביי ישראל, לא רק מאז היבחרו של ברק, אלא עלבונם המתמשך זה 54 שנה של אפליה, דחייה, והשפלה, לא מצא את דרכו אל השיח הציבורי. במקום שיתברר במסגרת הדיון הדמוקרטי, שאחד מתפקידיו הוא למתן קונפליקטים חברתיים, התפרץ עלבונם באוקטובר אשתקד, ולא באשמתם. חודש אוקטובר חלף, אך המציאות לא השתנתה. הפיכת ההוויה הישראלית למשותפת לערבים ויהודים כאחד, מצריך את פתיחתו של השיח הציבורי, המחייב הכרה בכך שמדינת ישראל היא קודם כל מדינת כל אזרחיה. הדרישה מערביי ישראל להכיר בכך שישראל היא קודם כל מדינת העם היהודי, חותרת תחת יסודות המשטר הדמוקרטי, ומהווה איום על זהותם לא פחות מעוצמתו של האיום שהביא ללידתה של התנועה הציונית.
האם מדינת ישראל ורובו של הציבור באמת ובתמים רוצה את שיתופם של ערביי ישראל בהוויה הישראלית? תחושתי היא שלא כך המצב. חוסר הרצון לקבל את ערביי ישראל כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, מוצא את ביטויו בין השאר בשיח הציבורי. וזה מביא אותי לשאלה שמופנת לא פעם אל חברי הכנסת הערבים: "למה חברי הכנסת הערביים מתמקדים בנושאים לאומיים על פני נושאים חברתיים?". קודם כל הכיבוש הוא עניין חברתי, הוא מביא להתנכרות לאנושיותו של האחר, ומעמיד בסימן שאלה את הדמוקרטיות של המדינה. שאלת ההתמקדות בנושאים "חברתיים" או "לאומיים" היא תוצר של השיח הציבורי.ראשית, ענינים "חברתיים" בישראל מעולם לא היו בראש סדר היום של השיח הציבורי. ושנית, כאשר ערבים ישראלים מתראיינים לתקשורת מצפים מהם מראש להתבטא רק בנושאים "לאומיים" וגם עונים במקומם על השאלה. כאשר עולים נושאים "חברתיים", במידה ומזמנים חברי כנסת ערבייים לדיון, מבקשים מהם תשובות הנוגעות רק למגזר הערבי. דיון כזה בנוסף לצירופם של פערים המתרכזים בעיקר באוכלוסיה הערבית, הם משכנה החם של הלאומנות. ודווקא משום, כך צריך לשתף את ערביי ישראל בדיון על נושאים "ביטחוניים" הנמצאים כיום בראש סדר היום של השיח הציבורי בישראל. ב - 4 בנומבר אשתקד, באזכרה לזכרו של יצחק רבין ז"ל, עלה לדוכן ראש מועצת דבוריה פייסל עזאזיה. בנאומו הוא ציין כי בזמן כהונתה של ממשלת רבין הייתה תחושה של נקודת מפנה בקרב ערביי ישראל. התחושה של עידן חדש נגדעה עם הרצחו וכינונה של ממשלת נתניהו. בחירתו של ברק, שהדליקה זיק של תקוה, נגמרה בסטירת לחי מצלצלת שהוטחה בפניו של הציבור הערבי ברגע שנסתגרו הקלפיות. עלבונם של ערביי ישראל, לא רק מאז היבחרו של ברק, אלא עלבונם המתמשך זה 54 שנה של אפליה, דחייה, והשפלה, לא מצא את דרכו אל השיח הציבורי. במקום שיתברר במסגרת הדיון הדמוקרטי, שאחד מתפקידיו הוא למתן קונפליקטים חברתיים, התפרץ עלבונם באוקטובר אשתקד, ולא באשמתם. חודש אוקטובר חלף, אך המציאות לא השתנתה. הפיכת ההוויה הישראלית למשותפת לערבים ויהודים כאחד, מצריך את פתיחתו של השיח הציבורי, המחייב הכרה בכך שמדינת ישראל היא קודם כל מדינת כל אזרחיה. הדרישה מערביי ישראל להכיר בכך שישראל היא קודם כל מדינת העם היהודי, חותרת תחת יסודות המשטר הדמוקרטי, ומהווה איום על זהותם לא פחות מעוצמתו של האיום שהביא ללידתה של התנועה הציונית.