אופנות אקדמיות, ידע כללי ופלצנות: אחרת, מה אנחנו עושות כאן?

[tibia2014]

אופנות אקדמיות, ידע כללי ופלצנות: אחרת, מה אנחנו עושות כאן?

בעקבות חג החנוכה המתקרב ובא (ההקשר בהמשך), רציתי לשאול, איך אתן נוהגות במקרה שהCommon knowledge של החברה מסביביכם סותר/ לא מעודכן ביחס למה שאתם מתעסקים בו?

אותי לא מעט פעמים שואלים, ראית שמצאו כתב יד של נפוליאון מתחת למזרון של סוחר ענתיקות במלזיה? מה דעתך? ועוד דוגמאות....

אבל בשיחות סלון עוד אפשר להנהן, לחייך לעבור הלאה, ואם מישהו ממש מראה התעניינות לתת איזה אינפוט יותר מעמיק.

אך מה אתן עושות שהסתירה בידע/ הגישה למידע סותרת ומרדדת לחלוטין את כל מה שאתן מתעסקות בו ומשפיע על מה שקורה בבית פנימה.

לדוגמא: אנחנו שולחות את הבנות לחינוך דתי, וכמובן כל הזמן עכשיו, חנוכה, יוונים, אור, חושך (רעים וטובים). אני אמנם לא מתמחה בתקופות הקלאסיות, אבל בתואר ראשון השתתפתי בקורס/מבוא/ סמינר על התקופה ומה אומר?
שמיים וארץ בין מה שלמדו אותי לפני עשור באוניברסיטה לבין מה שלמדו אותי ביסודי/ תכון לפני 15-20 שנה ומה שהבנות חוזרות איתו מהגן/ בי"ס (לצערי השניים האחרונים דומים בצורה מבהילה, אבל בקצרה היוונים הרשעים לא בדיוק היו יוונים, ההתייונות היתה יותר מורכבת, יש המון פוליטיקה וכסף בספור, העיצוב של החג והנרטיב של האתוס והמיתוס של חנוכה עבר כמה גלגולים כבר מהתקופה הרומית ועד לציונות).

עכשיו, אם זה סתם שיחת סלון, שכולם יחנקו, אבל כאן מדובר בבנות ביתי, עצמי ובשרי, כיצד אוכל להפקירן לשטחיות וספורי בדים לא מבוססים (נעזוב את האינדוקטרינציה)?

אני מנסה לספר להם קצת הרחבות על הספור, אבל מתלבטת עד כמה (או מתי) לומר- יאללה הגננת שלך מדברת שטויות ואין מה לעשות כי היא מקבלת כסף לבצע אינדוקטרינציה בשנקל שלא מובססת בשיט על הידע האקדמי היום (כן, אני יודעת שילדה בגיל חמש לא תתמודד עם התקפה כזאת).

אני בטוחה שגם במדעי החיים המצבים הללו קיימים (המורה מדבר שטויות, המודלים מיושנים, אנחנו מבינים את המנגנונים אחרת לחלוטין). עד כמה אתן נוהגות להתערב בתכנים ולהעמיד דברים על דיוקם (האמביוולנטי....)? האם מישהו אי פעם ניסה לשוחח עם צוות ההוראה במוסד של ילדיו (אבוד מראש?) או מתמקדים רק בתיקון הידע אצל הילדים?

שנה שעברה ניסתי להסביר לגננת בגן חובה שהפירמידות המאוד יפות שבהן היא קשטה את הגן לקראת פסח, לא ממש קשורות לספור יציאת מצריים (פער זניח של 1400-1200 שנים, מסעי הצלב יותר קרובים לציונות מאשר הפירמידות לבני ישראל, בהנחה שאכן התרחשה איזו יציאה ממצרים, אבל יש גבול לערעור מוסכמות). תוכלו לנחש שהנסיון לא צלח בצורה מיטבית (ולמרות המוניטין שלי כאן תאלצו להאמין ששמרתי על רמת התנשאות, פטרוניות וציניות ממש, אבל ממש נמוכה).

 

[ayulli]

אחד הספרים הכי טובים שאי פעם קראתי על אקדמיה וחינוך

הוא ״דלדולה של הרוח באמריקה״ של אלן בלום. והנה הציטוט מתוכו שנראה לי כמו התשובה הכי טובה לשאלה שלך.

When I was a young teacher at Cornell, I once had a debate about education with a professor of psychology. He said that it was his function to get rid of prejudices in his students. He knocked them down like tenpins. I began to wonder what he replaced those prejudices with. He did not seem to have much of an idea of what the opposite of a prejudice might be. He reminded me of the little boy who gravely informed me when I was four that there is no Santa Claus, who wanted me to bathe in the brilliant light of truth. Did this professor know what those prejudices meant for the students and what effect being deprived of them would have? Did he believe that there are truths that could guide their lives as did their prejudices? Had he considered how to give students the love of the truth necessary to seek unprejudiced beliefs, or would he render them passive, disconsolate, indifferent, and subject to authorities like himself, or the best of contemporary thought? My informant about Santa Claus was just showing off, proving his superiority to me. He had not created the Santa Claus that had to be there in order to be refuted. Think of all we learn about the world from men's belief in Santa Clauses, and all that we learn about the soul from those who believe in them. By contrast, merely methodological excision from the soul of the imagination that projects Gods and heroes onto the wall of the cave does not promote knowledge of the soul; it only lobotomizes it, cripples its powers.

I found myself responding to the professor of psychology that I personally tried to teach my students prejudices, since nowadays—with the general success of his method—they had learned to doubt beliefs even before they believed in anything. Without people like me, he would be out of business. Descartes had a whole wonderful world of old beliefs, of prescientific experience and articulations of the order of things, beliefs firmly and even fanatically held, before he even began his systematic and radical doubt. One has to have the experience of really believing before one can have the thrill of liberation. So I proposed a division of labor in which I would help to grow the flowers in the field and he could mow them down.

Prejudices, strong prejudices, are visions about the way things are. They are divinations of the order of the whole of things, and hence the road to a knowledge of that whole is by way of erroneous opinions about it. Error is indeed our enemy, but it alone points to the truth and therefore deserves our respectful treatment. The mind that has no prejudices at the outset is empty. It can only have been constituted by a method that is unaware of how difficult it is to recognize that a prejudice is a prejudice. Only Socrates knew, after a lifetime of unceasing labor, that he was ignorant. Now every high-school student knows that. How did it become so easy? What accounts for our amazing progress? Could it be that our experience has been so impoverished by our various methods, of which openness is only the latest, that there is nothing substantial enough left there to resist criticism, and we therefore have no world left of which to be really ignorant? Have we so simplified the soul that it is no longer difficult to explain? To an eye of dogmatic skepticism, nature herself, in all her lush profusion of expressions, might appear to be a prejudice. In her place we put a gray network of critical concepts, which were invented to interpret nature's phenomena but which strangled them and therewith destroyed their own raison d'être. Perhaps it is our first task to resuscitate those phenomena so that we may again have a world to which we can put our questions and be able to philosophize. This seems to me to be our educational challenge.

 

[shudaizi]

i'd say the opposite of prejudice is complexity

לא בטוחה שהבנתי את הפסקה האחרונה של בלום (והאמת שהסגנון שלו מעייף אותי), אבל הניסיון שלי עם קורסי היסטוריה לאנדרגראדס זה שהם חושבים שהם יודעים את כל האמיתות וקשה להם לקבל מורכבויות ולהיות ביקורתיים כלפי קונספטים כמו גזע, לאומיות או היסטוריה ליניארית. בגלל שאני מלמדת על סין אז אני כל הזמן נתקלת בסטודנטים שבאים עם מיסקונצפציות על התרבות הסינית העתיקה והאקזוטית.
אנקדוטה - שנה שעברה דיברנו על התפתחות הדפוס במאות ה9 וה10 בסין, ואחד הסטודנטים שאל אותי אם שמעתי על גוטנברג כי הוא זה שבעצם המציא את הדפוס.
כשזה קורה לי עם אנשים קרובים אלי - משפחה, חברות וכדומה - אני כן אנסה להסביר מה הבעייתיות בנארטיב/prejudice שלהם. אין לי הרבה קשר עם אנשים שנמצאים במערכת החינוך - אולי כשהאחיינים יתחילו גן זה יעצבן אותי יותר.

 

[ayulli]

אני נוטה להסכים

לפחות בכפוף להגדרות מסויימות של מורכבות. מה שכתבת על הסטודנטים מזכיר לי משהו שנתקלתי בו כאן, שלא פגשתי באנגליה - חוסר היכולת להתמודד בצורה ביקורתית עם מושגים כמו ״דמוקרטיה״ או ״חופש״. במובן מסויים החינוך לאזרחות כאן מרגיש קצת ״צופי״, וזה מעניין לראות את הרתיעה מכל החיכוכים הבלתי נמנעים מהחיים בדמוקרטיה רב תרבותית. אגב, זה הרבה יותר מודגש, לדעתי, בכמה מהאירועים האחרונים בקמפוסים בארה״ב סביב שאלות של גזע וייצוג באקדמיה וכו׳.

 

[shudaizi]

ממש חינוך "צופי" לדמוקרטיה

 

[ayulli]

יש לקניוק מאמרון על הצופים והחינוך לאזרחות בישראל

שבו הוא מבקר בצורה די חריפה את הסנטימנט הצופי הזה.
&nbsp
(חשוב יותר: תני קריאה אם את בסביבה! ממש נחמד כאן עכשיו, למרות שעוד אין שלג רציני).

 

[אור302]

אולי את מצפה ליותר מדי מן הסטודנטים?

מה היא התמודדות ביקורתית? הרי סתם "שלילה" זה מה שבלום דוחה. מה היא התמודדות מורכבת או עם מורכבות? במהלך חיי האקדמיים נתקלתי באנשים שדיקלמו עמודים של התמודדות מורכבת או ביקורתית עם שלל נושאים. זו ביקורתיות? הפרספקטיבה הביקורתית שלך נשענת על שנים רבות של לימוד הנושאים. האם ניתן לצפות מסטודנטים לראות מורכבות כזו? מה היא מורכבות בכלל? האם רעיונות מורכבים עמידים בפני פישוט? האם ניתן ליישם אותם בלי פישוט? האם למה שלא מתממש בפישוט יש בכלל ערך מחוץ לדיון אקדמי?
&nbsp
&nbsp

 

[ayulli]

אחת האלרגיות החריפות שלי

היא לעובדה שהחבר׳ה שקוראים לעצמם ״ביקורתיים״ קצת חטפו את המושג, בהתחשב באורתודוקסיות הרעיוניות שצומחות שם לפעמים, וביני לבין עצמי אני קוראת להם (בעברית) ״ביקורתניים״ לפעמים. אני לא מצפה מהסטודנטים להגיע אלי עם מומחיות של עשור בהתמודדות עם טקסטים פילוסופיים, והרבה פעמים מה שמעניין אותי זה לא התשובה הספציפית שלהם למה הפתרון של דילמות אתיות, אלא תהליך המחשבה שהניע אותו.
&nbsp
קח לדוגמה את המאמר הדי קלאסי של אוקין על המתח בין רב תרבותיות לפמיניזם ועל איך מכריעים ולמה כשתביעות בשם שניהם מתנגשות אחת בשנייה. יש כל דרכים לענות על השאלה הזו, אבל מה שחשוב לי הוא שהם ינסו להתמודד, ברגע שצונח האסימון שערכים דמוקרטיים לא בהכרח או בכלל חיים בשלום האחד עם השני, ושלמתח הזה יש השפעה ישירה על שאלות של מדיניות ציבורית. יש סטודנטים שעבורם ההנחה הזו מאיימת מדי, והם נכנסים למוד של does not compute כשהם נשאלים מה דעתם. זו מורכבות שלא צריך להיות פילוסוף פוליטי בשביל לזהות לפחות באינטואיציה, וזה לא שאני מבקשת מהם לפרק את המתח הזה למרכיביו בהתאם לעשור האחרון במחקר ובהגות. זה כן אומר שצריך לצאת מתודעת האזרחות ה״צופית״ אם רוצים לנסות להתמודד עם השאלה הזו ברצינות, וזה בעיקר מה שחשוב לי בשלב הזה.

 

[ayulli]

(אגב חטיפות, לא התכוונתי לחטוף את השרשור -

אולי כדאי שנפתח דיון נפרד אם יש לתת-פתילון הזה אופק?).

 

[אור302]

ובכל זאת, גם לדעתי זו דרישה גבוהה לרמתם

באמת, גם זיהוי באינטואיציה הוא עניין של רמה ויש לו שורשים בידיעת חומר. זה לא מנותק. האינטואיציה מתנטרלת ללא רמה מסוימת של בקיאות. גם אם מציגים בפניהם את הדברים: הנה גוש חומר אחד והנה אחר שאתם לא יודעים אבל את הניגוד אתם מסוגלים לזהות - זה לא עובד. נדרשת בקיאות מסוימת ורמה מסוימת שאנחנו אולי כבר לא רואים. הכי פשוט זה לבקש מהם להגדיר את הדברים ואז רואים מה בדיוק הם יודעים. זה בדרך כלל מגלה איפה הם עומדים וכמה רחוקים הם מן הראייה הביקורתית. ביקורת של מה? של חללים ריקים בידיעה? אני חושב שזה מחזיר אותנו לציטוט מבלום שהצגת פה: הם אמורים להגיע עם מיתוסים והטיות כדי שתוכלי לבקר את אלה. אם הם מגיעים בלי אז גם אין בסיס לאינטואוציה.
&nbsp
מה כוללת תודעת האזרחות הצופית? האם יש בה יותר מחמש שורות של ססמאות? האם היא יכולה לכלול הסבר מוטה וחד צדדי אבל מפורט ובשרני של דמוקרטיה? אחרת פשוט אין עם מה לעבוד לכל כיוון שהוא.
&nbsp
ואפשר לקבל הפניה למאמר של אוקין (אני אשתמש בפוסטים שלך כדי להשלים חסכים בתחום מדע המדינה. המאמר של הבדידות של פוקו שהזכרת פעם היה משכיל מאוד).

 

[ayulli]

מעניין

אני חושבת שהגדרות הן משהו לא בסיסי בכלל - מחקר יכול לקום וליפול על הגדרות לא טובות או לא ברורות מספיק, בטח במדעי הרוח והחברה. ההגדרות שהם יתנו לי אלה בדיוק, להבנתי, ה״דעות הקדומות״ שבלום מדבר עליהן, ואיתן אנחנו יכולים לעבוד. אבל גם זה דורש נכונות לא רק לנפק את ההגדרה (בין אם מתוך טקסטבוק או לא) אלא גם להגן עליה - או לעדכן אותה.
&nbsp
לגבי האזרחות הצופית - תן לי לראות אם אני יכולה למצוא את הטקסט ההוא של קניוק ונתקדם משם.
&nbsp
לגבי המאמר של אוקין (והתגובות אליו) - ווקשה: http://press.princeton.edu/titles/6680.html

 

[WhiskyPriest]

עזבי לחטוף את השרשור

אני ״גונב״ את הכל.
בלום הוציא לי את המילים מהפה, גם מה שאמרת על הביקורתיים. תודה

 

[ayulli]

בשמחה

אגב, אני אהיה בממלכה המאוחדת לא מעט בשנה האזרחית הבאה. קפה ושיחה בהזדמנות?

 

[WhiskyPriest]

בכיף

 

[אור302]

זה נכון, אבל אני לא בטוח איך זה מתקשר לדבריי...

 

[shudaizi]

אני לא מצפה שהן תגענה עם ה"ביקורתיות"

המטרה שלי במהלך השנה היא לעורר את החוש הזה.
שזה כולל להסתכל על ההנחות שלהן לגבי ה"אחר" שהן לומדות עליו, ולהבין שיש עוד צדדים לסיפור. וההנחות לגבי ה"אחר" בד"כ קשורות להנחות על ה"אנחנו", וכאן מגיע חוסר היכולת להתמודד עם זה.
אני לא חושבת שזאת ביקורתיות לשם הביקורת. אני הייתי מגדירה את ביקורתיות כיכולת לזהות מה ההנחות (prejudice) שעומדות בבסיס טענה מסוימת.

 

[אור302]

ובכל זאת, זה יותר מורכב

כי לכל הנחה יש הנחה וכדי לראות את ההנחות צריך לדעת לזהות אותן כהנחות. זה נראה אולי כתהליך לוגי פשוט אבל בעיניי מדובר דווקא בתהליך של ידיעה, הכרה של ההנחות. כלומר זה לא או לא רק עניין של "צורה" אלא של "תוכן". בכמה תחומים שאינם שלך את מסוגלת לזהות הנחות יסוד? האם טרם המצאת עכבר המחשב ו-windows היה עולה בדעתך לזהות שמערכת DOS היא מגושמת כי אין לה שימוש בעכבר או גישה ישירה או איך שלא קוראים לזה?
&nbsp
היכולת לזהות הנחות מוגבלת פלאים בתחום שאינו תחום מוכר. ואם התחום מוכר, כבר לא מדובר בזיהוי הנחות אלא באיתור הנחות שמכירים. אפשר כמובן גם לזהות הנחות באופן מלאכותי, כלומר הנחות שלא שוות יותר מדי. זה קורה כל הזמן, מגלים את המובן מאליו או את מה שאין לו שימוש אמתי. ישנו איזה טווח צר שבו ניתן לזהות הנחות יסוד בתחום מוכר או בין תחומים, שם מתבצע המחקר ברמות הגבוהות. ברמות היותר נמוכות צריך לטעמי להשקיע ב"ידע." עדיף ידע בלי ביקורתיות מאשר להפך.

 

[L Bloomer]

הזכרת לי ויכוח קטן...

שני אנשי תוכנה התווכחו על הנחות יסוד. ברגע מסוים אחד מהם אמר: שמע, זה כמו שסכום הזוויות במשולש הוא תמיד 180 - זו אקסיומה. השני הזכיר לו שזה נכון, בהנחה שמדובר במישור אאוקלידי...

 

[L Bloomer]

גם כשאת היית בגן שרת על בר כוכבא "הוא היה גיבור"

"הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור / כל העם אהב אותו..." זוכרת? אולי אפילו צבעת ציור של בר כוכבא רוכב על האריה.
ובכל זאת גדלת להיות אישה ביקורתית וחושבת.
הילדים שלי הלכו לגן ולבי"ס "ממלכתיים", ואת האינדוקטרינציה הפרטית שלי הם קיבלו בגיל שנראה לי שבו הם יכולים להתמודד עם שתי אינדוקטרינציות סותרות, בערך בסביבות כיתה ה' - ו'. (אני לא חושבת במונחים של "אמת" מול "דעה קדומה". גם לי יש דעות קדומות, אבל אחרות...)
כשהבת שלי הייתה בחט"ב, לימור לבנת היתה צרת החינוך והנהיגה "חידון ציונות". הבת שלי הסכימה לדעתי שאלה תכנים שחלקם לאומניים עד זרא, שנלמדים בדרך של שינון מטומטם. זה לא הפריע לה לזכות בחידון המחוזי (או שמא הארצי?) בפרס נאה...

 

[tibia2014]

עוד

אני תוהה האם ניתן להפריד בין האינדוקטרינציה לבין "ידע" (אין לי שום בעיה עם "חטיפת השרשור", אין לי בעלות עליו).

עם האינדוקטרינציה של מערכת החינוך אין לי ספק שנצליח להתמודד (וכתגובה אין לי ספק שהמרד של הבנות יתבטא בשמרנות ניאו קונסרבטיבית חריפה...).

השאלה היא לגבי "ידע". פירדמידות ויציאת מצרים זו "טעות". הספור על 'היוונים הרשעים שבאו להמיר את היהודים המסורתיים ליוונות אלילית' סובל מפגמים מהותיים בקישור שלו למקורות וההבנה שלנו כיום את הדינמיקה בעת העתיקה.
באופן כללי יש לי תחושה שה"ידע האקדמי" הרבה יותר דינמי והדינמיות הזאת כמעט ולא מחלחלת למערכת החינוך.

בשנת 1999 פרסם חוקר מתל אביב בשם זאב הרצוג מאמר ב"הארץ" שבו הוא סקר את החידושים וההבנות האחרונות של "המחקר" בנוגע לתהליכי ההתיישבות בישראל וראשית תקופת המלוכה. לפחות במערכת הדתית לאומית הוא נתפס כסמולן פוסט ציוני שמקעקע את כל הספור המקראי. בראיונות מאוחרים יותר הוא טען שלא ציפה לכזו אש ושהמוטיבציה שלו היתה לחשוף את הקהל הרחב למה שקורה באקדמיה בתחום חקר המקרא והארכאולוגיה.
והנה אם נפנה למערכת החינוך, חמש עשרה שנה אחרי ה'חשיפה' הזאת ויותר מ-25 שנה של עיסוק אקדמי בשאלות של היווצרות עם ישראל, אני לא חושבת שמשהו מזה חלחל בטח לא למערכת הממלכתית דתית וגם לא למערכת הממלכתית.

השאלה עד כמה צריכים לצאת למסע צלב על ידע "לא נכון" שבחלקו מזין דעות קדומות וחלקו הוא "לא נכון" בשל גישה יותר ביקורתית למקורות ולהבניה של מיתוסים שונים.

נניח, יש איזה ציר היסטורי אהוד בקרב הנוער שאני נחשפת אליו של: רומאים (גלות)- מסעי צלב- אינקוויזיציה - שואה = כולם נגדנו. הבעיה בתמונה הזאת היא שניתן להתוכח על כל פרט היסטורי שמרכיב את הציר הזה: רוב העם היהודי כבר חי מחוץ לישראל בזמן חורבן בית שני, מסעי הצלב התנהלו בשתי רמות שונות (אצילים שהתכונו להגיע לישראל וכפריים שניהלו 'פוגרומים' כנגד היהודים ללא קשר ממשי למסע עצמו); האינקווזיציה לא רדפה יהודים פר-סה אלא נוצרים שלא הלכו בתלם, ועל השואה והמתח האוניברסלי-פרטיקולרי אני בכלל לא רוצה להרחיב.

האם זה בכלל משנה למישהו שכל התמונה הזאת עומדת על כרעי תרנגלות? אתם רוצים לטעון ש'כולם נגדנו'? תנו ראיות אמיתיות ולא ספורי מעשיות שלמדתם בגן/ בי"ס. ויותר מזה, מה ה'אחריות' שלנו בתור אקדמאים לגרום לכך שהדיון הציבורי והחינוך הממלכתי יסודי-תיכוני יהיה חשוף/ יושפע מה'חידושים האחרונים במחקר'?

אשמח לשמוע גם חוקרים ממדעי הטבע/ חיים איך הם מתמודדים עם קונספציות מיושנות/ מוטעות בשיח או במערכת החינוך היסודית-תיכונית.