תאונות אשמים ואשמה.
תפיסת העולם ש"פתאום זה קרה לי", או ש"פתאום הוא קפץ לכביש" או שהאופנוען הגיח לו "פתאום", כמו שYNET בתיאור המטומטם שלהם של התאונה של ניר מגן היטבו לתאר נסיעה על אופנוע בקו ישר באיזור עם שדה ראיה נקי. כל זה לא חדש לנו. מה שכן, אנשים לעיתים נוטים לשכוח דבר אחד מאוד פשוט. העולם לא כולל רק אותנו, או רק אותם. העולם בעצם כולל עוד הרבה אנשים, וחפצים. חלקם יכולים לגרום לנו נזק אדיר, וחלקם פשוט יהרסו לנו את הסוף שבוע. יש אפילו חלק שלא יהרסו לנו כלום, חוץ מהחיים. אמרו נכון בשידורי "אור ירוק".
תאונות לא קורות, הן נגרמות. בזמן ששרי הממשלה מנפחים את האגו, חשבון הבנק וגירעון המדינה בעוד הם כולם מתלוננים על תקציב הביטחון, סלי התרופות ושאר התקציבים, אנשים נקטלים לנו יותר מתאי IQ אצל רוחמה אברהם.
אציין כי הדברים פה בנימה אישית מאוד ולכן אני לא רואה סיבה מיוחדת להבליג בדברי יותר מדי. יש לי הרבה מאוד כבוד לחיילי המדינה, לאזרחים קשישים, וחולים אשר זקוקים לעזרה. אני מסכים עם הנושא כי קיימות בעיות רציניות שהן מעבר לפיתרוני בעניין התקציבים. אבל נשאלת השאלה הפשוטה שמנקרת בראשי שוב ושוב. האם המדינה מעדיפה לטפל בנושאים כאלה, בזמן שהאוכלוסיה מדלדלת בצורה כל כך קיצונית מול פניה כל יום? כבר מזמן אמרתי כי תאונות הדברים הפכו לשיגרת חיים. כל יום אנחנו פשוט מעבירים דף הלאה אל איזה כותרת יותר מעניינת מהכיתוב הקטן של התאונה האחרונה היות וגם ככה התאונות האלה, אלמלא יהיו גדולות וקטלניות באופן מיוחד, ישכחו מאיתנו כבר בתחילת השבוע הבא, עם סבב התאונות החדש שיגיע. טיפול בבעיות החולים, המבוגרים, ומערכת הביטחון שלנו שבעצם נועדו להגן על האזרחים זה יפה. השאלה היא איזה על אזרחים לעזאזל הם מדברים ? אם נמשיך בקצב הזה, במדינה לא יהיו מספיק אזרחים בשביל לאכלס את שלושת הקבוצות האלה. מה שמחזיר אותנו לתאונות. בעצם האחריות פה, כמו שנאמר, נופלת עלינו. אנחנו היד על המצערת, הרגל על הגז והרגל שיורדת אל הכביש. תאונה לא נגרמת מגורם אחד. אני לא יכול לחשוב כמעט על אף תאונה שתיגרם מגורם בודד. נסעת ונכנסת בעמוד? איבדת ריכוז? אויר בגלגל? הגורמים הם אתה, שלא בדקת את האויר או הצמיג, והצמיג שהתפנצ'ר, או אתה שלא שמת לב, והעמוד הנחמד שהסכים לעצור אותך מהר. הזקנה אולי ירדה לכביש בפתאומיות, אין לנו דרך לדעת, אבל באיזה מהירות היה האופנוע? אולי חשב על משהו אחר באותו הרגע? אולי אם היה רוכב לאט יותר, אולי זה לא היה קורה, אולי היה מספיק לבלום/לסטות מנתיב הפגיעה? אולי אם רק היה רואה אותה מבעוד מועד ומכין את עצמו לכך שהיא עלולה לרדת לו לכביש בדיוק בזמן שהוא עובר? אי אפשר לדעת. יש שיטענו כי "אין מה לעשות" ואנשים מפתיעים אותנו בדרכים. נכון. אין לנו מה לעשות נגד זה. אנשים מפתיעים אותנו וזה נכון. זהו הגורם הראשון. השאלה היא מה אנו יכולים לעשות על מנת לא להיות מופתעים כל כך, או על מנת להגיב בזמן המתאים ובדרך המתאימה. חלקנו לוקחים קורסים, חלק מתאמנים לבד, בולשים אחר כל תנועה חשודה בצידי הדרך ומחכים רק לשניה בדריכות שבו מישהו יזנק לנו לכביש. לכן זה נקרא "מצב חירום". פגעת? נכשלת... אין יותר מדי מה לעשות, הרי זה לא יהיה מצב חירום אם מישהו יבוא ויאמר לך, "טוב, הולכת לקפוץ לך זקנה לכביש עוד 3, 2, 1 ..." אז איך
לא מגיעים למצב חירום כזה? כן, זה אפשרי, נקודה. ניתן למנוע את ה"הפתעות" הלא נעימות האלה בכביש ברובן בצורה פשוטה מאוד. אפילו לא צריך להיות אורי גלר. מבט אל המדרכה בנוסף למבטים בכביש והמראות יכול לרמוז לנו המון על האנשים העומדים שם. אותו ילד עם וולקמן/MP3/CD או מה שלא יהיה לו היום יכול להוות גורם סכנה רציני בכך שאין הוא שומע אותנו, ועלול לרדת לכביש כאשר גבו בכלל אלינו. לא פעם קורה שילדים חוצים את הכביש אף בהפגנתיות מסויימת מולנו. אפשר להוריד גז, או להוסיף בהתאם לדרך, לעבור לקצה הנתיב או בכלל לנתיב אחר שיתן לנו מרווח פעולה. כמו הילד גם האוכלוסיה הקשישה, לעיתים אינם שומעים טוב. במקרים מסויימים, כמו אצל חלק ממשפחתי, הגאווה מונעת מהם לרדת עם מכשירי שמיעה הולמים לרחוב, ואז חלק מיכולת האבחנה שלהם, קרי השמיעה, יורד פלאים. אנשים אחרים דעתם מוסחת ואין להם אופציה כלל לראות אותנו. אז מה? גם אותם נאשים? כן, זה קל, אבל בסופו של דבר, אם היינו מורידים גז, או עוברים מיקום, תוך כדי שמירת תשומת לב מסויימת עליהם, אז אולי זה היה נמנע. כדי לא לראות כתם סולר על הכביש ולהחליק עליו, אתה צריך פשוט לא לראות אותו ולא להיות במהירות או פוזיציה המאפשרת לך תגובה הולמת. הכתם סולר לא רץ אליך ומעיף אותך. נכון שהוא מפתיע אותך, אבל כמה כתמי סולר/שמן כבר ראינו ושמענו עליהם? זה באמת מפתיע אותנו שיש סולר על הכביש, או שמשקים את הכביש במקום את הגינות? אני עשיתי טעויות לא מעטות. רכיבה אחרי רכב במטרת עקיפה והצמדות אליו מנעה ממני לראות את כתם הסולר היות והרכב מנע ממני ראיה של הדרך הבאה. בתוך הפניה אני הופתעתי מכתם הסולר, כבר בצורה שלא היה מה לעשות חוץ מלפול. יכולתי למנוע זאת? בוודאי! עוד כמה מטרים מהמכונית היו יכול לתת לי אפשרות לראות מה מגיע לכיווני. ניסיון לקחת איזה פניה בהטיה "עמוקה" ואף פגישה בכתם כלשהו גם יכול להיות מפתיע. מפתיע בגלל שלא עברת שם קודם אז אין לך אפשרות לראות מה הולך להגיע אליך. מישהו לקחת את זה בחשבון פעם כשהוא עלה את העליה של "רוקח" לאיילון צפון? קל לחפש אשמים. האופנוע, המכונית המונית, האוטובוס, הזקנה, הילדים. השאלה היא מה אנחנו עשינו בשביל למנוע את זה. איך אנחנו היינו יכולים למנוע את מה שכבר קרה. העניין הוא שהחשיבה הזאת צריכה לבוא לפני. מיגונים, רכב תקין, ראיה תקינה, ומחשבה. כל אלא חלקים מרכיבה על אופנוע, נהיגה במכונית ובעצם אפילו הליכה ברגל. ומי שחושב שלא, מוזמן לבקר ולראות עיצובי מצבות של עוד הרבה שחשבו כך. עד שאותו, עמוד/כתם סולר/אוטובוס/זקן הפתיעו אותם.
