יאו.
אתמול התלבשתי יפה, [מכנסיים קצרים בצבע אפור עם פסים מפוקס, מחוייטים כאלה, האולסטארבובה האוף וואיט המשופצות עם הסרט תחרה הלבן, גופית ספגטי מתאילנד מפעם בצבע שחור עם פרחים ותחרה לבנה למטה ובציצים, שרשרת פנינים מזוייפת מלופפת פעמיים על הצואר וסיכה ילדותית של שפירית אדומה על צד שמאל של השיער. [וזה בייסקלי מה שלבשתי] ויצאנו לסרט. זתומרת, קודם קבענו להפגש אצל הידיד הכי טוב שלי [מכיתה א'..] רק שלא ידעו אותי שאף אחד לא בא חוץ מעוד שני ידידים שאחד אמנם חמוד אך מופרע לחלוטין והשני די נודניק והם שיגעו אותי וניסו לגעת לי ברגליים כל הזמן וכל טלפון שהיה לי הם צווחו ברקע "הו כןןןן גל!!" וכאלה וזה היה קצת מעיק. נסענו לסרט השטן לובשת פראדה שאני וחברה טובה שלי [שקבענו להפגש איתה שם] שכנענו אותם לראות באולם VIP. קיצצצר התחלתי להרגיש לא טוב לפני שנכנסנו ופתאום מה מסתבר? מישהו בהקרנה הקודמת הקיא בקולנוע. ואיפה? אצלנו במקום. אז לקחנו מקומות בשורה יותר גבוהה. והתחלתי להרגיש ממש רע וזה. נכנסנו פנימה והקיא מכוסה בנייר לא עשה לי יותר טוב. ראיתי עד ההפסקה ובאמת שהיה מצחיק אבל החלטתי לחזור הביתה. אמא בדיוק יכלה לבוא לקחת אותי. אז חיכיתי לבד [משהו שאני ממשממשממש לא טובה בו] על איזו ספה בקולנוע. עכשיו תקשיבו טוב. זה נוגד את כל חוקי שפת הגוף באשר הם. הרגשתי איכס. משמע נראיתי איכס, לא? ישבתי מכווצת על הספה, מתעסקת בריכוז רב בפלאפון. כולי בפוזה הכי סגורה שמעידה הכי על חוסר פתיחות ובטחון עצמי נמוך. ישבתי רגל על רגל כי קפאתי מקור והסתכלתי בגועל על שומני הרגליים שנוצרו לי מהפוזה ועל עור הברווז והקוצים ומה לא. ופתאום אני שומעת "אפשר לשאול אותך שאלה?" אני מרימה את הראש ורואה בלונדיני כחול עיניים חמוד ביותר ואיזה חבר שלו. אני מהנהנת. "יש לך חבר?" "אמ..לא" "אז..אפשר את הטלפון שלך?" [גל בשוק מטורף כי לא קרה לה שומדבר כזה בחיים] "אמ..יודע מה? בסדר". -נותנת- "אני יכול לקבל נשיקה בלחי?" "אמ..לא" "למה? את קשה להשגה כזאת? אני צריך ללכת איתך לאט?" "אמ..כן?" "מה..אבל אני נראה די טוב, לא?" "אתה בסדר.." *מחייכת* "טוב, אני אצלצל!" הולך. אחרי איזה רבע שעה הוא חוזר ואומר לחבר שלו [בקול רם]: "גל הזאת היא בחורה קשה! אבל אני ארכך אותה!" ומסתכל עלי. חו. ואז, אחרי שהוא כבר הלך משם סופית נזכרתי שאין לי מושג איך קוראים לו. וגם לא בן כמה הוא. הו ואו.