אוי.... למה ידעתי שזה חד פעמי?
למה שיערתי שזה זמני? למה זה באמת זמני? תקשיבו, אני ממש אובדת עצות, לא יודעת מה לעשות!!!!! נשרת לי לאט לאט... מרגישה בכלא, מרגישה שכובלים אותי באזיקים. וזה לא אף אחד כובל אותי, אלא רגשות האשמה וההבנה הבלתי נגמרת של אחרים שכובלת אותי..... דיברתי עם הבוסית שלי, אמרתי לה שחשבתי על זה ואני לא יכולה להמשיך במתכונת של משרה מלאה פלוס, בלי יום חופש, בלי שעה חופש, בלי כלום.... אמרתי לה שאני מתמוטטת, קורסת תחת העומס, הלחץ. מה שבאמת מפריע לי זו לא העבודה, אלא היחס שמעכיר את האווירה. אני נחלשת מיום ליום, משעה לשעה... אני עובדת שישה ימים בשבוע, 9 שעות ביום. אני קורעת ת'תחת ובסופו של דבר לא מתחשבים בי
אני חולה ואני צריכה בכל זאת להגיע אחרי תאונה כועסים עליי שהרופא הורה לי לנוח שבוע ימים... כשאני קמה עם עין נפוכה עם שעורה ודלקת אני חייבת לבוא כי אחת העובדות חולה... משחררים 3 עובדות ב13:00 בצהריים כדי שלא יעבדו קשה מידי ('במקרה' הן בנות משפחה של הבוסית) ומשאירים את החמורה שתעבוד שעות נוספות. מעמיסים ומעמיסים סלי לחשוב פעמיים. אז היא אמרה לי לחשוב על לחזור לעבוד יום שלם. החלטתי שאני אחזור אבל אני צריכה יום או יומיים לצאת בצהריים. זה כל מה שביקשתי!!! ומה הייתה התשובה? "זו בעיה, אין לנו מי שיחליף, זה זמן לא טוב, זה יהיה קשה, זה בלתי אפשרי, ובקיצור- לא
מה אני עושה? להיות אסרטיבית ולהפסיק לבקש אלא פשוט להציב לה עובדה "ביום זה וזה אני עובדת עד 13:00? או להמשיך לדבר אל ליבה?... (מה שלא עובד כנראה
) או לאיים שאני אעזוב? אני לא רוצה לצאת המניאקית, אבל א-נ-י ל-א יכולה יותר!!! אני על סף קריסה טוטלית, נפשית... מה עושים?
למה שיערתי שזה זמני? למה זה באמת זמני? תקשיבו, אני ממש אובדת עצות, לא יודעת מה לעשות!!!!! נשרת לי לאט לאט... מרגישה בכלא, מרגישה שכובלים אותי באזיקים. וזה לא אף אחד כובל אותי, אלא רגשות האשמה וההבנה הבלתי נגמרת של אחרים שכובלת אותי..... דיברתי עם הבוסית שלי, אמרתי לה שחשבתי על זה ואני לא יכולה להמשיך במתכונת של משרה מלאה פלוס, בלי יום חופש, בלי שעה חופש, בלי כלום.... אמרתי לה שאני מתמוטטת, קורסת תחת העומס, הלחץ. מה שבאמת מפריע לי זו לא העבודה, אלא היחס שמעכיר את האווירה. אני נחלשת מיום ליום, משעה לשעה... אני עובדת שישה ימים בשבוע, 9 שעות ביום. אני קורעת ת'תחת ובסופו של דבר לא מתחשבים בי



