הנה החלק הראשון בבקשה ../images/Emo26.gif
אני כותבת ב"אנחנו", לא כי יש לי פיצול אישיות (ויש לי. לא, אין לי! יש! אין!, טוב סתם...) אלא כי יותר נוח לי לבטא את עצמי ככה. מספרת על מה שקורה אצלי, אבל אני יודעת שאני מייצגת קבוצה, ושאני לא לבד, שיש לי גב, שלא רק אני עוברת את הקטעים שאשתף אותכם בהם. רציתי להתייחס לכל העניין של רווקות סביב גיל ה-30, עם כל המעמסה שהחברה שלנו יוצרת יש איזה קטע מוזר כזה שכשאנחנו מציגות את עצמנו בפני אנשים חדשים, לפעמים מוצאות את עצמנו "מתנצלות", ואני אסביר. אני אחרוק שיניים ואקמט את המצח ואקדח במחשבות עד שאגיע לנוסח הרהוט והברור שאפשר. סה"כ אני רוצה להעביר פה מסר, שלא ייצא מעורפל. העניין הוא איך שהחברה סביבנו תופסת אותנו כרווקות בנות 30 (פלוס מינוס, נגיד ממוצע). הרשו לי להשתמש קצת בציניות, אנחנו לעיתים מוצגות כ"מסכנות". מצפים מאיתנו למימוש מסויים, משווים את קצב העניינים האישיים שלנו, לאחרים בגילנו. זוגיות הפכה למעין הישג מפואר, כששאר הרווקות אינן מהוות אטרקציה ונדחקות לשוליים. לא, גם לא מחפשות להיות במרכז העניינים. לפעמים היינו רוצות שיראו בנו מעבר ל"רווקות בנות 30 שבטח מתות להתחתן". די לקיטלוג! אנחנו שוות משהו. יש בתוכנו קופסת ערכים, יש לנו שאיפות וגיבוש עצמי. אנחנו מטפחות את עצמנו, גם מבפנים, מתקדמות, בעלות אמביציה, מחפשות חוויות חדשות. כרטיס הביקור שלנו לא מסתכם רק במצבנו המשפחתי. אני מוצאת את עצמי לפעמים ממלאת טופס ממשלתי, בירוקרטיה מעייפת, והנה מגיע קטע הסימון : מצב משפחתי. אני מקיפה בעיגול ומקבלת לראש תזכורת מרעננת לרווקותי, וזה מצחיק אבל כאילו הטופס מתעורר לחיים ושואל אותי: "מה? עדיין? מתי כבר תסמני –נשואה-? לא הגיע הזמן?" מביך, אבל אין מה להילחץ נכון? אם נילחץ זה לא יעזור לנו למצוא אהבה יותר מהר. מה יעזור אם נשנן את המנטרה הזאת "מתי נאהב? מתי נבנה חיים עם מישהו? שותפות גורל? זוגיות מאושרת?" לכל אחת ניסוחה הפרטי אליו היא מתחברת. בכוח כלום לא הולך. אז אנחנו לא מהבולות גמורות, נכון?... המון ביקורת מופנית כלפניו. כאילו זו אשמתנו: לוחצות ולחוצות. מבריחות גברים שמרגישים מאויימים ו..בלה בלה בלה... כמובן שזו הכללה ויש יוצאים מהכלל, אבל בכל זאת, גבות מורמות : "מה דפוק אצלה שבגיל 30 היא לא התחתנה עדיין?" כל אירוע משפחתי הופך לחקירה צולבת ולו במסווה עדין של אכפתיות דודתית. זה מגיע במקרים הטובים ל: "אויש יש לי מישהו להכיר לך" (את הבן של השכנה של הדודה של האחות, ההוא המשעמם עד מוות שנראה עקום ואכפת לו רק מכסף? באמת תודה) ועד למקרי זוועה של דודה הזועקת בקול מהדהד ויורקת ליפסטיק זורח, ליד כל האורחים בשולחן :"נו מה עם החבר הזה שהיה לך, הוא לא בא?" (לא, חסרת טאקט מטומטמת, נפרדנו, הוא קיבל רגליים קרות). תבינו בנים, אתם חייבים לפרגן לנו קצת. אני לא באה להאשים את כולכם – אבל אלה מכם שעושים לנו חיים קשים בלי כל סיבה, אלה שמפחדים להכיר בחורה בת 30 כי אולי היא לחוצה, אתם לא מהססים להראות זאת, וכשהיא רוצה להסביר את עצמה סותמים לה את הפה ב"זה בסדר את לא צריכה להסביר". אבל אולי אנחנו רוצות, שתדעו, שיש בנות שמוציאות לנו שם רע אבל לא כולנו כך- הר געש העומד להתפקע, לא כולנו מתות להתחתן או בנויות לזוגיות כאן ועכשיו. וגם אם כן – זה פשע? ותמיד לחייך, לזקוף מבט. "את תמצאי, הוא יבוא, האביר" כמה מגוחך. כל הסביבה לפתע פתאום מתנבאת כמו מגדת עתידות בפנסיה. למה לזרוק הבטחות לאוויר? אז נכון שיש לכם כוונה טובה, אף אחד לא בא ומאשים חלילה, ברור שאתם דואגים לנו, רוצים בטובתנו, בין אם זו חברה טובה נשואה, הורה, ידיד/ה, קרוב משפחה, חבר/ה לעבודה. אבל עם כל הרצון הטוב הרבה פעמים אתם גורמים להפך. אנחנו לא רוצות להפוך לפרוייקט אישי שלכם. אנחנו לא צריכה להגיע ללשכת הסעד. אנחנו לא מסכנות, וגם אם כן, זו זכותנו המלאה. אז נרגיש מבואסות לכמה דקות/שעות/ימים ויעבור לנו. מותר לנו! אף אחת לא נהיית מתוסכלת בכוח. לא מכירה בנות שקמות בבוקר בהכרזה : "זהו! לא עוד! עייפתי! מעתה ואילך אהיה אך ורק מתוסכלת ומרירה בכל תחומיי הדבר העלוב הזה שנקרא- חיי!" אולי נתבטא כך אחרי אכזבה, אבל זה בהחלט לא אורח חיים שכדאי לאמץ. עדיין לא מהבולות, בסיידר? ובנים, זו זכותנו המלאה להרגיש מה שנרגיש, ואף בחור מנופח אגו ומצ'ואיסט המפזר את חוכמתו במילים "אני לא מתחתן עד גיל 40, האזיקים הכי קטנים זה טבעת נישואין, לא רוצה בית סוהר שיתחקרו אותי..." אז רק לכם מותר לצאת בהצהרות חגיגיות ודרמטיות? והמבוקש ההוא שחושב עצמו למתנת האל
