psycho maiden
New member
אהבת אדם.
יושבות בגן שבחוץ, ועכשיו לילה, השמים שחורים, הכוכבים בולטים, ואנחנו יושבות שם , ברקע מתנגנת מוזיקה של מסיבת ילדים, מוזיקה שמעלה זכרונות , רעים אבל עם טעם מתוק, מדליקות סיגריה... אני לוקחת שכטה, מרכינה את הראש, בוהה ....בשום דבר... "אני עצובה ... אני לא יודעת למה אני פשוט עצובה ..." לא נותנת לדמעות לצאת , לא רוצה לשבור אותה. "למה את עצובה מאמי? מה קרה..?" "לא קרה כלום, אני פשוט עצובה, הכל עצוב לי , לא טוב לי.. מכירה את זה שפשוט לא טוב לך ?... אני לא רוצה אשפוז ... לא רוצה את זה.." מרכינה את הראש, לא מביטה בענייה, כי אז בטוח הדמעות יצאו.. "אבל את צריכה את האשפוז הזה מאמי, המצב שלך גרוע..באמת שהמצב שלך גרוע! תטפלי בעצמך, את לא מעדיפה להיות בריאה ולהגיד לעצמך 'עברתי את התקופה הקשה בחיים שלי ' ? .." היא מדברת , ואני מרגישה את הכוחות שלה, ואת העצב המעורפל במילותיה, והמילים שלה נכנסות לתוכי, ולעומת מילים מפיות אחרים - נשארות בתוכי, נצרבות, לא נשכחות, ויותר מכל - מוערכות . "אני יודעת שאני צריכה אשפוז , אני יודעת שהמצב שלי כבר ממש גרוע, אני לא מסוגלת לאכול לבד , ויודעת שבגלל זה אני צריכה את עזרה צמודה... לבד אני לא מסוגלת לעבור את זה , כנראה שהאשפוז הוא המוצא היחיד שלי.." ... "מאמי אני רוצה לראות אותך מאושרת , לשמוע אותך אומרת שטוב שלך ...." כבר לא יכולה להתנגד לדמעות, והיא כמו תמיד קמה ..מתקדמת לעברי... ומחבקת... ובוכה... כ"כ בוכה... "אני רוצה לראות אותך אוכלת...!" "אני אוהבת אותך , את לא יודעת כמה !" ושתינו בוכות , עומדות באמצע שום מקום , מתחבקות, בוכות, מתרגשות , עצובות , אוהבות.. ועכשיו לילה, השמים שחורים, הכוכבים בולטים, והייתי רוצה להיות איתה במקום אחר , בזמן אחר....
יושבות בגן שבחוץ, ועכשיו לילה, השמים שחורים, הכוכבים בולטים, ואנחנו יושבות שם , ברקע מתנגנת מוזיקה של מסיבת ילדים, מוזיקה שמעלה זכרונות , רעים אבל עם טעם מתוק, מדליקות סיגריה... אני לוקחת שכטה, מרכינה את הראש, בוהה ....בשום דבר... "אני עצובה ... אני לא יודעת למה אני פשוט עצובה ..." לא נותנת לדמעות לצאת , לא רוצה לשבור אותה. "למה את עצובה מאמי? מה קרה..?" "לא קרה כלום, אני פשוט עצובה, הכל עצוב לי , לא טוב לי.. מכירה את זה שפשוט לא טוב לך ?... אני לא רוצה אשפוז ... לא רוצה את זה.." מרכינה את הראש, לא מביטה בענייה, כי אז בטוח הדמעות יצאו.. "אבל את צריכה את האשפוז הזה מאמי, המצב שלך גרוע..באמת שהמצב שלך גרוע! תטפלי בעצמך, את לא מעדיפה להיות בריאה ולהגיד לעצמך 'עברתי את התקופה הקשה בחיים שלי ' ? .." היא מדברת , ואני מרגישה את הכוחות שלה, ואת העצב המעורפל במילותיה, והמילים שלה נכנסות לתוכי, ולעומת מילים מפיות אחרים - נשארות בתוכי, נצרבות, לא נשכחות, ויותר מכל - מוערכות . "אני יודעת שאני צריכה אשפוז , אני יודעת שהמצב שלי כבר ממש גרוע, אני לא מסוגלת לאכול לבד , ויודעת שבגלל זה אני צריכה את עזרה צמודה... לבד אני לא מסוגלת לעבור את זה , כנראה שהאשפוז הוא המוצא היחיד שלי.." ... "מאמי אני רוצה לראות אותך מאושרת , לשמוע אותך אומרת שטוב שלך ...." כבר לא יכולה להתנגד לדמעות, והיא כמו תמיד קמה ..מתקדמת לעברי... ומחבקת... ובוכה... כ"כ בוכה... "אני רוצה לראות אותך אוכלת...!" "אני אוהבת אותך , את לא יודעת כמה !" ושתינו בוכות , עומדות באמצע שום מקום , מתחבקות, בוכות, מתרגשות , עצובות , אוהבות.. ועכשיו לילה, השמים שחורים, הכוכבים בולטים, והייתי רוצה להיות איתה במקום אחר , בזמן אחר....
