ג'
השנה היתה שנת 1946 אירופה עוד ליקקה פצעיה מן המלחמה הגדולה, שאותותיה עוד חיו ונשמו על אדמתה. אדי בדיוק השתחרר משירותו הצבאי וקיבל לרשותו את הפיקוח על המגדל-אור, הוא היה אז איש צעיר, ששבע ממראות פצועים ודם וביקש לעצמו פינה שקטה וקטנה לעצמו בה יוכל להתבודד עם מחשבותיו לעצמו, המגדל-אור המרוחק היווה עבורו מקום מקלט שהתאים בדיוק לדרישותיו, התפקיד היחידי שיעדו לו עם בואו לאי היה ההדלקה של הפנס הגדול מדי לילה וכבויו מדי בוקר. כל שומרי המגדל-אור שכיהנו בתפקיד לפניו, עזבו את התפקיד לאחר זמן קצר, בורחים מפני הבדידות והנידוי החברתי הכפוי. אך ליבו של אדי ניבא לו כי באי הזה הוא ימצא את מקומו, באי הזה הוא יבנה את ביתו ויקים משפחה. השנים הראשונות של תפקידו עברו מי מנוחות, העונות התחלפו, בקיץ מי הים היו שקטים וחלקים כמראה, ובחורף געשו הגלים ברעש, בשצף קצף הציף הים את אדמת האי, היו ימים שמי המלח חדרו מבעד לסדקי הדלת וחדרו אל תוך הבקתה. אדי אהב את החורף, בהם הים היה שלו, ורק שלו, ספינות רבות לא עברו בים בזמנים קשים אלו, לא נשמעו קולות העיר הרחוקה, רק סימפוניית הגלים והרוח אירחו לו חברה, ולחשו לו סודות על מקומות רחוקים ונפלאים. ליל סערה אחד, אדי היה בביתו מול האח מתחמם אל מול האש, הוא שמע קולות מצוקה וקריאות בקשה לעזרה, אדי מיהר החוצה לבדוק מהיכן הקריאות האלו מגיעים. על קו החוף הוא הבחין בדוגית קטנה מיטלטלת בפראות בין גלי הים, אדי מיהר לכיוונה, זורק חבלים לעברה בתקווה כי הנוסע הדוגית יתפוס אותם, לאחר מאבק ארוך ומתיש עם הרוח והגלים, הצליח אדי לגרור את הדוגית הקטנה אל החוף. אדי הביט לעברה בהפתעה גמורה, בתוך הדוגית שכבה באפיסת כוחות נערה צעירה, היא הביטה בו בעיניים חלולות ואיבדה את הכרתה. אדי נסע אותה אל הבקתה והשכיב אותה על המיטה הרכה. את הימים הבאים הוא העביר תוך כדי שהוא סועד את הנערה הזרה, מדי יום הוא צפה בעודה מתחזקת, עד שיום אחד היא קמה מן המיטה. שמה של הנערה היה אורית, ונפשו של אדי נקשרה בנפשה, חברי נפש נהפכו להיות ועד מהרה פרחה בניהם אהבה גדולה, שליבתה את לבם באש גדולה ויוקדת ולא היה בכוחו של הים לכבותה. השנים חלפו, אדי לקח על עצמו חופשה בת שנה מהפיקוח על המגדל, ונשא את אורית לאישה, יחדיו יצאו לתור בעולם הגדול בחיפוש מתמיד לאחר אושר ושלווה כשאלו מוצאים אותם לכל מקום אליו פנו. ולכל מקום הלך איתם הים, רחש הגלים עקב אחריהם לכל מקום, מתגנב כמרגל אחר מעשיהם, וקולו מרושע כאלפי שודדים. כך עברו להם הימים, כשאדי ואורית חווים כל יום חוויה גדולה ממשנתה יום אחד הגיע הזוג לחוף ים אקזוטי ומקסים ביופיו אורית התפעמה למראהו המיוחד, ורצה לעבר קו המים, מניחה לגלים ללח את כפות רגליה בעדינות, היא עצמה את עיניה והתמכרה להרגשה הנעימה בעוד הרוח מפזרת את שערה מעדנות. אדי הביט בה באהבה גלויה ונערצת, כשהיא היא החלה להיכנס אל הים, קוראת לו לבוא אחריה. אדי החליט להישאר על החוף ולהביט בה שוחה, החלטה עליה הוא מצטער עד היום. אדי נשאר על החוף, מקושש עצים ופורש את שקי השינה על האדמה החולית והמלטפת, לא היה דבר שיכול היה להכין אותו אל המתרחש לבוא, לאחר שסיים להקים את המחנה הלילה הקטן והמאולתר, הסתובב אדי אל הים וביקש את אורית, הוא סרק במבטו את הים בחיפושו אחריה, אך לשווא. אורית? הוא קרא, אורית, איפה את? אורית!!! הוא צעק, אורית שום תשובה לא באה כתגובה. גופתה לא נמצאה לעולם, הלום אבל חזר אדי אל האי הקטן, אל המגדל-אור הנאמן, מאז אדי והים בריב מתמיד. כל השנים האלו, חשב אדי שהוא והים חברים הם, הוא לא הבין כי הים נותר לי טינה, הים הוא רוצח, הים רוצה שהספינות יתרסקו אל החוף יטבעו וישאירו את מלחיהם ותכולתם בקרקעיתו, רודף בצע הוא הים ואכזר. לילה, לילה הדליק אדי את המגדל-אור בנאמנות, בשליחות נקמה שלא פסה. ליל חורפי אחד שמע אדי קולות מצוקה וקריאות מצוקה מן הים, הוא הביט דרך חלונו וראה ספינה גדולה מתחבטת בגלים ומלחיה זועקים לעזרה, משוועים להצלה, הוא נזכר באורית, באושר שהביאה לחייו, הוא נזכר באשתו המתה שהים לקח ולא השיב, הגיף את חלונו ואטם אוזניו לקולות המלחים. כעבור שבועיים מצאו את שרידיה של הספינה איש מבין מלחיה לא ניצל.
