אדוני כבוד השופט !!!
אדוני כבוד השופט, לו רק ביקשת ממני הייתי לוקח אותך איתי ביחד אל כל אותם המקומות שהייתי בהם בחצי השנה האחרונה, מאוד חבל לי שלא הצטרפת אלי למסע הזה. בוא תדמיין לעצמך אדוני כבוד השופט שאתה יושב בבית מול הטלביזיה, שותה כוס קפה וצופה בערב חדש. פתאום דפיקה בדלת, אתה ניגש לפתוח, ומולך עומד קצין בדרגת סרן ולידו עוד אדם בלבוש אזרחי, שלום, כאן גר רוני בר? הוא שואל , כן אתה עונה ולבך מתחיל להלום בפראות - קרה משהו? - מי אתה ? הוא שואל - אני אבא שלו. - בוא נכנס, שב רגע ,הוא אומר, אישתך שעוקבת אחרי השיחה ממקום מושבה בסלון מתחילה לצעוק, - מה קרה ? מה קרה? רוני מת, תגיד את האמת רוני מת נכון? - לא הוא לא מת אבל הוא פצוע קשה, הוא שוכב כרגע בבית חולים בטיפול נמרץ, קרתה תאונה והוא נפצע קשה, אומר הקצין. אתה מרגיש שרגלייך רועדות, הרי לא היו שולחים קצין אליך הביתה רק בגלל פציעה או רק בגלל איזה תאונה קטנה, אתה יודע שהוא מגלה רק מעט ממה שבאמת קרה. תאר לעצמך אדוני כבוד השופט את אישתך, היא כבר נמצאת בהיסטריה מוחלטת וצעקותיה נשמעים בכל הבניין ` רוני מת! רוני מת!` - בואו בבקשה תתלוו אלי אומר הקצין, אנחנו נסיע אתכם לבית החולים. הדרך עד לבית החולים אסף הרופא נמשכת כחצי שעה, חצי שעה של בכי היסטרי וצעקות של אישתי, ושתיקה מוחלטת של הקצין ושל האדם שהתלווה אליו, שהתברר שהוא רופא. ואני שיושב קפוא ומנסה בכל כוחי לא לחשוב על כלום, ובכל זאת הדמעות ניגרות מעצמן אני יודע שעולמי הולך להשתנות מאיזה סיבה שלא תהיה. בכניסה לטיפול נמרץ חיכו בחוץ שישה קצינים חמורי סבר, כולם לחצו את ידי בלא להגיד מילה כאילו משתתפים בצערי. הובלנו את תוך חדר הטיפול נמרץ, אישתי נשארה בחוץ ואותי הובילו אל מיטה בקצה החדר, שם קיבל אותי מנהל המחלקה ולאחר שהציג את עצמו התחיל להסביר לי שבני זה ששוכב שם במיטה היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית ולמעשה הוא פצוע שמוגדר כפצוע אנוש. - אנחנו מקווים שהוא יצליח להחזיק מעמד בשעות הקרובות, למעשה יש לו שטף דם חזק במוח, הוא הגיע אלינו בלי דופק ובלי לחץ דם, רגל שמאל אצלו התרסקה לגמרי והוא מתחיל לפתח בה נמק, למעשה הוא זקוק לניתוח דחוף ברגל, אבל אין אפשרות במצב הזה לנתח אותו וזאת בגלל הלחץ התוך גולגולתי הרב שיש כרגע בעקבות שטף הדם במוח,ניתוח במצב הזה יגרום למותו המידי. יש את כל הסיכוי שנצטרך לכרות לו את הרגל במידה והנמק ימשיך. אלו הם עיקר הבעיות שמסכנות אותו כרגע, מלבד זאת נקרע לו גם האף בתאונה, יש לו ארבעה חוליות שבורות בעמוד השדרה, צלע אחת שבורה, וכתף ימין שבורה. - מה בעצם קורה עכשיו שאלתי, האם אני יכול לדבר איתו? הרופא הסתכל עלי ברחמים ואמר לי - אתה יכול לדבר איתו, אך לא נראה לי שהוא ישמע אותך – הוא חסר הכרה. התקרבתי למיטה ראיתי מישהו ששוכב שם, מחובר למכונת הנשמה כאשר מתוך פיו יוצאים שני צינורות גדולים, ראיתי רגל שמשוכה עם משקולת כלפי מטה, ראיתי תחבושת ענקית במקום שפעם היה אף, ראיתי צינורית שיוצאת מתוך הגולגולת, ממש מהמרכז, ראיתי עוד עשרות צינוריות קטנות שמחוברות בכל מיני מקומות בגופו, ראיתי מוניטור ציבעוני שלא מפסיק לצפצף, וראיתי אחיות ורופאים מודאגים מטפלים מסביב. לא הצלחתי לזהות את בני , התקרבתי למרחק נגיעה, ועדיין לא הצלחתי לראות שם את בני, ראיתי רק גוש בשר ששוכב שם וכלו מלא צלקות מדממות מלא בחורים שהשאירו מאות רסיסי הזכוכיות שניתזו על פניו ועל כל גופו. - רוני, זה אבא, אתה שומע אותי? תשמע בן, תחזיק מעמד! הכל יהיה בסדר, אתה שומע? אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר, אתה תחזור חזרה להיות איך שהיית, תשמע מה שאני אומר לך, אני מבטיח! אתה תחזור להיות הילד היפה והשמח שהיית, זה אני אבא שמבטיח לך את זה, אתה הרי יודע שמה שאבא מבטיח הוא תמיד מקיים, אמרתי ישר לתוך אוזנו של רוני. הרופאים והאחיות ביקשו ממני לצאת, הם כנראה חשבו שלא הצלחתי להבין את משמעות הפציעה שלו. וכך אדוני כבוד השופט התמקמנו לנו כל המשפחה בחדר ההמתנה של המחלקה לטיפול נמרץ וחיכינו חוץ מלחכות הרבה לא היה לנו מה לעשות, אז חיכינו ובכינו. גם את הלילה העברנו שם בחדר ההמתנה, אדוני כבוד השופט, זה בגלל שהרופאים אמרו שעשרים וארבעה השעות הראשונות הן הכי קריטיות, ואחר כך ארבעים ושמונה שעות, ואחר כך שבעיים ושתיים שעות, ואז נדע שחלפה סכנת המוות המיידי מעל ראשו של בני, ואנחנו היינו ממושמעים, חיכינו, חיכינו ובכינו. בבוקר מוקדם יצא רופא ואמר שהחליטו לקחת את רוני לניתוח, הם ינסו לתקן לו את הרגל, אבל רק במידה שהלחץ בגולגולת יאפשר זאת, כי אם לא, אז לא יהיה מנוס ויצטרכו לקטוע את הרגל כי הנמק כבר במצב מתקדם. וכך שוב ישבנו מול חדר הניתוח וחיכינו, חיכינו ובכינו, חבל שלא היית שם לראות אדוני כבוד השופט, אין לך מושג מהי ההרגשה שאתה לא יודע אם בינך יחזור חי או מת מהניתוח, וגם אם יחזור חי , הוא יחזור בלי רגל, בלי אותה רגל שאיתה הלך, רקד, שיחק כדורגל, ובעט בעכוזיהן של בחורות בעשרים השנים האחרונות של חייו, למעשה אותה רגל שאיתה הוא נולד, בדיוק אותה רגל כמו שיש לך כבוד השופט, כמו שיש לכולנו אדוני כבוד השופט. ואנחנו ישבנו וחיכינו, חיכינו ובכינו. חלפה שעה חלפה עוד חצי שעה, ויצא אלינו רופא עם מסיכה על הפנים, -מי הם ההורים של רוני? שאל, קפצתי על רגלי . - אני, עניתי, אני, מה קרה? - אני מצטער , הוא התחיל להגיד, ואני חשתי איך הכל מתחיל להסתובב סביבי, בזוית עיני עוד הספקתי לראות את אישתי מתעלפת. - אנחנו לא יכולים לבצע את הניתוח, הלחץ התוך גולגולתי עוד גבוה מידי, הניתוח יכול לסכן אותו, החלטנו לתת לזה עוד עשרים וארבע שעות, אמר. אז מה עוד יכולנו לעשות, שוב חזרנו לטיפול נמרץ ושוב חיכינו, כל ארבע שעות נתנו לאחד מאתנו להיכנס לראות אותו , כמובן שאישתי לא יכולה הייתה לראותו, מצבה הנפשי לא איפשר לה. ובכל ביקור שלי אצלו , למרות שהוא היה חסר הכרה לחשתי באוזנו, - רוני אל תדאג, הכל יהיה בסדר, אנחנו כאן כולנו מסביבך, כולנו אוהבים אותך ואנחנו נשמור עליך, אתה תצא מזה, תהיה חזק, אתה חייב את זה גם לעצמך וגם לנו. זה בעצם מה שאמרתי לו, אבל בלבי פנימה חלפו הרהורים לגמרי אחרים, בלבי פנימה לא הייתי בטוח שאני מוכן לקבל אותו חזרה בכל מחיר, היה לי חשש נוראי מפני העתיד, איך שאני לא מסתכל עליו , על העתיד, הוא לא נראה טוב, התכנסתי לי בתוך פינה מבודדת בחצר של בית החולים והחלטתי לרשום מכתב לרוני, מכתב כזה שרק אני רוני ואלוהים נוכל לדעת על קיומו. אחרי שסיימתי לרשום את המכתב, שלמרבה הפתעתי רשמתי אותו בפעם אחת בלי שום מחיקות בלי שום טיוטות, צלצלתי באינטרקום של הטיפול נמרץ ובקשתי להיכנס, למרות שלא הייתה זו שעת ביקור, האחות הראשית הסכימה, ניגשתי אל מיטתו של רוני, מצאתי אותו שוכב על צידו כשכריות תומכות בגבו כדי שיישאר בתנוחה הזו, זה כדי למנוע פצעי לחץ, אמרה האחות מבלי ששאלתי. האם את יכולה להשאיר אותנו לבד, שאלתי, ודאי היא ענתה והלכה לטפל בחולה אחר. וכך כשדמעות זולגות מעיני הקראתי לרוני ישר לתוך האוזן את המכתב שרשמתי: ``רוני שלי, בזמן שאתה מרחף לך שם בין שני העולמות, בעוד שעדיין לא קיבלת אישור כניסה לעולם הבא, ועדיין עוד אין לך אישור חזרה לעולם הזה, אני יושב כאן ומחכה. אני מחכה שתחליט באיזה עולם אתה רוצה להיות, כל החלטה שתקבל תהיה מקובלת עלי, אני לא רוצה ללחוץ עליך, אני יודע שאתה מחכה לראות איך יתפתחו הדברים. אתה בטח לא מוכן לחזור אלינו בכל תנאי, יש לך תנאים לחזרה ואני מכבד אותם. אל תמהר רוני, קח את הזמן שלך, חכה לראות איך אתה יוצא מהסיפור הזה הרי אלו הם החיים שלך, מדובר כאן על העתיד שלך, אני לא רוצה להיות אנוכי, אני מוכן לקבל אותך חזרה בכל מצב, אבל לא אני הוא זה שחשוב כאן, יותר חשוב זה איך אתה הולך לחיות עם עצמך אחר כך. מבחינתי כל פיסת החיים שלך עד עכשיו, כל האושר שנגעת בו, כל החוויות שצברת, כל הריגושים שהתרגשת, כל אלו הם שלך, והם ילוו אותך בכל דרך שתבחר. אם אתה יודע שהדרך הבאה שעומדת לפנייך היא דרך ייסורים, היא חיים שאין בהם אושר שאין בהם כבוד, שאין בהם תכלית... אני משחרר אותך מהחובה להתחשב בי. אתה כבר בחור בוגר, קבל את ההחלטות שלך לבד, תרגיש נוח עם כל החלטה שתקבל, תחשוב רק על עצמך בזמן הזה. אל תתחשב בי! אני מעדיף לזכור אותך כמו שהיית, יפה, חכם, מצחיק, רגיש, שנון ואוהב את החיים. אבל אם בכל זאת תחליט להישאר איתנו, דע לך, שאני אזיז הרים, אני אלך מקצה העולם עד קצה העולם כדי לעזור לך במלחמת הקיום, כדי להביא חזרה את האושר ללבך. לכן, רוני, צא ועמוד אל מול גורלך! אנחנו כאן נהיה מליצי היושר שלך! כל החלטה שתקבל תהיה מקובלת עלי. אל תחשוב עלינו, חשוב רק על עצמך, אנחנו כאן כדי לתמוך בכל החלטה שתקבל.`` אבא. אני אומר לך אדוני כבוד השופט, אני יכול להישבע שראיתי את עיניו של רוני נעצמות קצת יותר ממה שהיו, אני בטוח שהוא ניסה להגיד לי שהוא שמע והבין אותי, גם הרגשתי שהוא מקשיב לי, למרות שעשה עצמו ישן. בינתיים החלו חברים, קרובי משפחה , שכנים, חבריו לבסיס של רוני ועוד כל מיני אנשים שאיננו מכירים מגיעים ויושבים איתנו, ומחכים, מחכים ובוכים, הייתי מצפה גם ממך לבוא ולנחם אותנו אדוני כבוד השופט, אם היית בא אולי גם היית שומע על נסיבות התאונה, הגיעו לשם עדי ראיה לספר מה הם ראו, הם עמדו עם רוני ברמזור כאשר היה אור אדום, והם החלו לנסוע י
אדוני כבוד השופט, לו רק ביקשת ממני הייתי לוקח אותך איתי ביחד אל כל אותם המקומות שהייתי בהם בחצי השנה האחרונה, מאוד חבל לי שלא הצטרפת אלי למסע הזה. בוא תדמיין לעצמך אדוני כבוד השופט שאתה יושב בבית מול הטלביזיה, שותה כוס קפה וצופה בערב חדש. פתאום דפיקה בדלת, אתה ניגש לפתוח, ומולך עומד קצין בדרגת סרן ולידו עוד אדם בלבוש אזרחי, שלום, כאן גר רוני בר? הוא שואל , כן אתה עונה ולבך מתחיל להלום בפראות - קרה משהו? - מי אתה ? הוא שואל - אני אבא שלו. - בוא נכנס, שב רגע ,הוא אומר, אישתך שעוקבת אחרי השיחה ממקום מושבה בסלון מתחילה לצעוק, - מה קרה ? מה קרה? רוני מת, תגיד את האמת רוני מת נכון? - לא הוא לא מת אבל הוא פצוע קשה, הוא שוכב כרגע בבית חולים בטיפול נמרץ, קרתה תאונה והוא נפצע קשה, אומר הקצין. אתה מרגיש שרגלייך רועדות, הרי לא היו שולחים קצין אליך הביתה רק בגלל פציעה או רק בגלל איזה תאונה קטנה, אתה יודע שהוא מגלה רק מעט ממה שבאמת קרה. תאר לעצמך אדוני כבוד השופט את אישתך, היא כבר נמצאת בהיסטריה מוחלטת וצעקותיה נשמעים בכל הבניין ` רוני מת! רוני מת!` - בואו בבקשה תתלוו אלי אומר הקצין, אנחנו נסיע אתכם לבית החולים. הדרך עד לבית החולים אסף הרופא נמשכת כחצי שעה, חצי שעה של בכי היסטרי וצעקות של אישתי, ושתיקה מוחלטת של הקצין ושל האדם שהתלווה אליו, שהתברר שהוא רופא. ואני שיושב קפוא ומנסה בכל כוחי לא לחשוב על כלום, ובכל זאת הדמעות ניגרות מעצמן אני יודע שעולמי הולך להשתנות מאיזה סיבה שלא תהיה. בכניסה לטיפול נמרץ חיכו בחוץ שישה קצינים חמורי סבר, כולם לחצו את ידי בלא להגיד מילה כאילו משתתפים בצערי. הובלנו את תוך חדר הטיפול נמרץ, אישתי נשארה בחוץ ואותי הובילו אל מיטה בקצה החדר, שם קיבל אותי מנהל המחלקה ולאחר שהציג את עצמו התחיל להסביר לי שבני זה ששוכב שם במיטה היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית ולמעשה הוא פצוע שמוגדר כפצוע אנוש. - אנחנו מקווים שהוא יצליח להחזיק מעמד בשעות הקרובות, למעשה יש לו שטף דם חזק במוח, הוא הגיע אלינו בלי דופק ובלי לחץ דם, רגל שמאל אצלו התרסקה לגמרי והוא מתחיל לפתח בה נמק, למעשה הוא זקוק לניתוח דחוף ברגל, אבל אין אפשרות במצב הזה לנתח אותו וזאת בגלל הלחץ התוך גולגולתי הרב שיש כרגע בעקבות שטף הדם במוח,ניתוח במצב הזה יגרום למותו המידי. יש את כל הסיכוי שנצטרך לכרות לו את הרגל במידה והנמק ימשיך. אלו הם עיקר הבעיות שמסכנות אותו כרגע, מלבד זאת נקרע לו גם האף בתאונה, יש לו ארבעה חוליות שבורות בעמוד השדרה, צלע אחת שבורה, וכתף ימין שבורה. - מה בעצם קורה עכשיו שאלתי, האם אני יכול לדבר איתו? הרופא הסתכל עלי ברחמים ואמר לי - אתה יכול לדבר איתו, אך לא נראה לי שהוא ישמע אותך – הוא חסר הכרה. התקרבתי למיטה ראיתי מישהו ששוכב שם, מחובר למכונת הנשמה כאשר מתוך פיו יוצאים שני צינורות גדולים, ראיתי רגל שמשוכה עם משקולת כלפי מטה, ראיתי תחבושת ענקית במקום שפעם היה אף, ראיתי צינורית שיוצאת מתוך הגולגולת, ממש מהמרכז, ראיתי עוד עשרות צינוריות קטנות שמחוברות בכל מיני מקומות בגופו, ראיתי מוניטור ציבעוני שלא מפסיק לצפצף, וראיתי אחיות ורופאים מודאגים מטפלים מסביב. לא הצלחתי לזהות את בני , התקרבתי למרחק נגיעה, ועדיין לא הצלחתי לראות שם את בני, ראיתי רק גוש בשר ששוכב שם וכלו מלא צלקות מדממות מלא בחורים שהשאירו מאות רסיסי הזכוכיות שניתזו על פניו ועל כל גופו. - רוני, זה אבא, אתה שומע אותי? תשמע בן, תחזיק מעמד! הכל יהיה בסדר, אתה שומע? אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר, אתה תחזור חזרה להיות איך שהיית, תשמע מה שאני אומר לך, אני מבטיח! אתה תחזור להיות הילד היפה והשמח שהיית, זה אני אבא שמבטיח לך את זה, אתה הרי יודע שמה שאבא מבטיח הוא תמיד מקיים, אמרתי ישר לתוך אוזנו של רוני. הרופאים והאחיות ביקשו ממני לצאת, הם כנראה חשבו שלא הצלחתי להבין את משמעות הפציעה שלו. וכך אדוני כבוד השופט התמקמנו לנו כל המשפחה בחדר ההמתנה של המחלקה לטיפול נמרץ וחיכינו חוץ מלחכות הרבה לא היה לנו מה לעשות, אז חיכינו ובכינו. גם את הלילה העברנו שם בחדר ההמתנה, אדוני כבוד השופט, זה בגלל שהרופאים אמרו שעשרים וארבעה השעות הראשונות הן הכי קריטיות, ואחר כך ארבעים ושמונה שעות, ואחר כך שבעיים ושתיים שעות, ואז נדע שחלפה סכנת המוות המיידי מעל ראשו של בני, ואנחנו היינו ממושמעים, חיכינו, חיכינו ובכינו. בבוקר מוקדם יצא רופא ואמר שהחליטו לקחת את רוני לניתוח, הם ינסו לתקן לו את הרגל, אבל רק במידה שהלחץ בגולגולת יאפשר זאת, כי אם לא, אז לא יהיה מנוס ויצטרכו לקטוע את הרגל כי הנמק כבר במצב מתקדם. וכך שוב ישבנו מול חדר הניתוח וחיכינו, חיכינו ובכינו, חבל שלא היית שם לראות אדוני כבוד השופט, אין לך מושג מהי ההרגשה שאתה לא יודע אם בינך יחזור חי או מת מהניתוח, וגם אם יחזור חי , הוא יחזור בלי רגל, בלי אותה רגל שאיתה הלך, רקד, שיחק כדורגל, ובעט בעכוזיהן של בחורות בעשרים השנים האחרונות של חייו, למעשה אותה רגל שאיתה הוא נולד, בדיוק אותה רגל כמו שיש לך כבוד השופט, כמו שיש לכולנו אדוני כבוד השופט. ואנחנו ישבנו וחיכינו, חיכינו ובכינו. חלפה שעה חלפה עוד חצי שעה, ויצא אלינו רופא עם מסיכה על הפנים, -מי הם ההורים של רוני? שאל, קפצתי על רגלי . - אני, עניתי, אני, מה קרה? - אני מצטער , הוא התחיל להגיד, ואני חשתי איך הכל מתחיל להסתובב סביבי, בזוית עיני עוד הספקתי לראות את אישתי מתעלפת. - אנחנו לא יכולים לבצע את הניתוח, הלחץ התוך גולגולתי עוד גבוה מידי, הניתוח יכול לסכן אותו, החלטנו לתת לזה עוד עשרים וארבע שעות, אמר. אז מה עוד יכולנו לעשות, שוב חזרנו לטיפול נמרץ ושוב חיכינו, כל ארבע שעות נתנו לאחד מאתנו להיכנס לראות אותו , כמובן שאישתי לא יכולה הייתה לראותו, מצבה הנפשי לא איפשר לה. ובכל ביקור שלי אצלו , למרות שהוא היה חסר הכרה לחשתי באוזנו, - רוני אל תדאג, הכל יהיה בסדר, אנחנו כאן כולנו מסביבך, כולנו אוהבים אותך ואנחנו נשמור עליך, אתה תצא מזה, תהיה חזק, אתה חייב את זה גם לעצמך וגם לנו. זה בעצם מה שאמרתי לו, אבל בלבי פנימה חלפו הרהורים לגמרי אחרים, בלבי פנימה לא הייתי בטוח שאני מוכן לקבל אותו חזרה בכל מחיר, היה לי חשש נוראי מפני העתיד, איך שאני לא מסתכל עליו , על העתיד, הוא לא נראה טוב, התכנסתי לי בתוך פינה מבודדת בחצר של בית החולים והחלטתי לרשום מכתב לרוני, מכתב כזה שרק אני רוני ואלוהים נוכל לדעת על קיומו. אחרי שסיימתי לרשום את המכתב, שלמרבה הפתעתי רשמתי אותו בפעם אחת בלי שום מחיקות בלי שום טיוטות, צלצלתי באינטרקום של הטיפול נמרץ ובקשתי להיכנס, למרות שלא הייתה זו שעת ביקור, האחות הראשית הסכימה, ניגשתי אל מיטתו של רוני, מצאתי אותו שוכב על צידו כשכריות תומכות בגבו כדי שיישאר בתנוחה הזו, זה כדי למנוע פצעי לחץ, אמרה האחות מבלי ששאלתי. האם את יכולה להשאיר אותנו לבד, שאלתי, ודאי היא ענתה והלכה לטפל בחולה אחר. וכך כשדמעות זולגות מעיני הקראתי לרוני ישר לתוך האוזן את המכתב שרשמתי: ``רוני שלי, בזמן שאתה מרחף לך שם בין שני העולמות, בעוד שעדיין לא קיבלת אישור כניסה לעולם הבא, ועדיין עוד אין לך אישור חזרה לעולם הזה, אני יושב כאן ומחכה. אני מחכה שתחליט באיזה עולם אתה רוצה להיות, כל החלטה שתקבל תהיה מקובלת עלי, אני לא רוצה ללחוץ עליך, אני יודע שאתה מחכה לראות איך יתפתחו הדברים. אתה בטח לא מוכן לחזור אלינו בכל תנאי, יש לך תנאים לחזרה ואני מכבד אותם. אל תמהר רוני, קח את הזמן שלך, חכה לראות איך אתה יוצא מהסיפור הזה הרי אלו הם החיים שלך, מדובר כאן על העתיד שלך, אני לא רוצה להיות אנוכי, אני מוכן לקבל אותך חזרה בכל מצב, אבל לא אני הוא זה שחשוב כאן, יותר חשוב זה איך אתה הולך לחיות עם עצמך אחר כך. מבחינתי כל פיסת החיים שלך עד עכשיו, כל האושר שנגעת בו, כל החוויות שצברת, כל הריגושים שהתרגשת, כל אלו הם שלך, והם ילוו אותך בכל דרך שתבחר. אם אתה יודע שהדרך הבאה שעומדת לפנייך היא דרך ייסורים, היא חיים שאין בהם אושר שאין בהם כבוד, שאין בהם תכלית... אני משחרר אותך מהחובה להתחשב בי. אתה כבר בחור בוגר, קבל את ההחלטות שלך לבד, תרגיש נוח עם כל החלטה שתקבל, תחשוב רק על עצמך בזמן הזה. אל תתחשב בי! אני מעדיף לזכור אותך כמו שהיית, יפה, חכם, מצחיק, רגיש, שנון ואוהב את החיים. אבל אם בכל זאת תחליט להישאר איתנו, דע לך, שאני אזיז הרים, אני אלך מקצה העולם עד קצה העולם כדי לעזור לך במלחמת הקיום, כדי להביא חזרה את האושר ללבך. לכן, רוני, צא ועמוד אל מול גורלך! אנחנו כאן נהיה מליצי היושר שלך! כל החלטה שתקבל תהיה מקובלת עלי. אל תחשוב עלינו, חשוב רק על עצמך, אנחנו כאן כדי לתמוך בכל החלטה שתקבל.`` אבא. אני אומר לך אדוני כבוד השופט, אני יכול להישבע שראיתי את עיניו של רוני נעצמות קצת יותר ממה שהיו, אני בטוח שהוא ניסה להגיד לי שהוא שמע והבין אותי, גם הרגשתי שהוא מקשיב לי, למרות שעשה עצמו ישן. בינתיים החלו חברים, קרובי משפחה , שכנים, חבריו לבסיס של רוני ועוד כל מיני אנשים שאיננו מכירים מגיעים ויושבים איתנו, ומחכים, מחכים ובוכים, הייתי מצפה גם ממך לבוא ולנחם אותנו אדוני כבוד השופט, אם היית בא אולי גם היית שומע על נסיבות התאונה, הגיעו לשם עדי ראיה לספר מה הם ראו, הם עמדו עם רוני ברמזור כאשר היה אור אדום, והם החלו לנסוע י