אגם היגון ואיש העסקים העיוור

MaD PenGuiN

New member
אגם היגון ואיש העסקים העיוור

[קשה לה להגיד בדיוק למה, אבל חשוב לי לקבל ביקורת על הסיפור הזה לפני שאני שם אותו בבלוג סיפורים שלי. אפילו שזה קצת ארוך אני ממש אשמח לקבל ביקורת בונה] אי שם, במקום רחוק מפה, היה עמק רחב ידיים ויפהפה, צמחו שם עצים לרוב ופרחים נדירים שלא נראו בשום מקום אחר. רוב האנשים בעמק חיו בבתים כפריים קטנים והתפרנסו מעבודת האדמה וייצוא פרחים לכל העולם, אך היו מעטים שהיו עסקנים ממולחים שבנו לעצמם בניינים גבוהים ורבי קומות. במרכז העמק היה אגם, שמימיו הרדודים היו שחורים ואפלים, והם השקו את הפרחים המיוחדים שגדלו באיזור. המים באגם לא באו מהגשם וגם לא מנחלים. זה פשוט מאוד: כל פעם כשמישהו עבד קשה, או שקרה לו משהו טראגי, הוא היה הולך לאגם, פותח את לבו בפני המים השחורים ובפני האנשים שהיו שם, ומהלב היו מטפטפות כמה טיפות שחורות קטנות של כאב. הטיפות היו מגיעות לאגם, ואז הפרחים היו שותים אותם וגדלים, ויוצרים את הצבעים המרהיבים של העמק. כך זה עבד במשך שנים רבות. כשהיה קורה למישהו משהו רע, היגון היה מטפטף מהלב שלו אל האגם, ואז היו צומחים פרחים יפהפיים שהיו משפרים את מצב רוחו. כך בתקופות גרועות מאוד היו גדלים הפרחים הכי מרשימים, ומצב הרוח של האנשים היה משתפר. יום אחד, איש העסקים העיוור וכמה משותפיו החליטו שכדי שיוכלו לראות טוב יותר את הנוף עליהם לבנות מגדלים יותר גבוהים, וכדי לעשות את זה הם היו צריכים עוד כסף. הם הקימו חברה, שאספה ומכרה את הפרחים בכמויות גדולות למקומות רחוקים, וכך הרווחים של העמק גדלו. אך לרוע המזל, אנשים רבים שהיו אנשים פשוטים שהתפרנסו ממכירת פרחים מבית לבית לא יכלו להתחרות בחברות, שכבר היו להם עשרות פועלים, משאיות ומכונות משוכללות לסידור פרחים, והם נשארו ללא פרנסה. האנשים הללו היו הולכים אל בריכת היגון והלב שלהם היה מטפטף לתוכה, ומיד היו צומחים פרחים חדשים ומרהיבים ביופיים. אנשי העסקים בעיר בנו את בתיהם לגובה- ככל שהאיש היה יותר עשיר, כך הבית שלו היה יותר גבוה ובעל יותר קומות. איש העסקים העיוור היה האיש העשיר ביותר בעמק, והבית שלו היה הכי גבוה. הוא החליט שייתן לאנשים לבוא להסתכל על הנוף מהבית שלו, בתשלום כמובן. והנוף באמת היה מרהיב, ואנשים באו. אבל, אנשים אחרים שעבודתם היתה לארגן טיולים בשדות העמק מיד איבדו גם הם את פרנסתם, כי כל המבקרים העדיפו לטפס לביתו של איש העסקים העיוור ולראות הכל משם. גם אנשים אלו, שאבדו את עבודתם ומהר הפכו לעניים היו הולכים לאגם והצער היה נוטף מהם טיפה אחר טיפה. העמק היה יפה מאי פעם, ובמרכזו היה אגם רחב ידיים שהגיע לגובה הברך. הבניין הגבוה במרכז העמק, שהיה מוקף בבניינים פחות גבוהים של עשירים אחרים, שקיוו שאולי, יום אחד גם להם יהיה בניין גבוה כמו של איש העסקים העשיר. ככל שעבר הזמן, איש העסקים העיוור הרוויח יותר כסף, והבניין שלו היה יותר גבוה. החברה שלו הפכה לחברת ענק, עם מאות משאיות, סניפים בכל רחבי העולם ויותר פרחים משאפשר להעלות על הדעת, כי האגם המשיך לגדול כל הזמן, וככל שהחברה גדלה יותר אנשים נשארו בלי כלום, ואז גם הפרחים לא יכלו לנחם אותם, והלב שלהם כבר נפתח מעצמו ועצב שחור וסמיך נטף לתוך האגם הגדול, שכעת כבר לא היה אפשר לעמוד בתוכו. הימים הפכו לשבועות שהפכו לחודשים, והאגם כבר היה כל כך גדול, עד שבית קטן שניצב לידו החל לאט לאט להבלע בתוך המים השחורים הגואים. האנשים שהיו חייבים לצאת, ונשארו מחוסרי דיור, כמובן טיפטפו עוד יגון לאגם, ואז עוד בית שקע, ועוד יגון טיפטף. האנשים ידעו שהם יגרמו לאחרים לאבד את בתיהם, אך זה לא היה בשליטתם. דבר לא יכל לעצור את האגם השחור האפל והמפחיד מגדילתו הפראית. אפילו הפרחים שהיו באיזור הוצפו מתו מרוב צער שחור. איש העסקים העיוור, שנשאר בדירתו וחילק פקודות לאנשים בכלל לא היה מודע למתרחש. מבחינתו, מספר הפרחים היה בעלייה מתמדת והעסקים היו טובים מתמיד. היו עוד בניינים גבוהים בעמק, אך שלו היה גבוה מהם בהרבה. יום אחד, אנשי העסקים שהיו השותפים של איש העסקים העיוור, החליטו להפסיק את עסקיהם איתו ונטשו את החברה. הם ידעו שיש להם מספיק כסף וקיוו שהחברה תקרוס והאנשים יצליחו להתאושש. אך איש העסקים לא ראה את הסבל, והוא גילה שמבחינה כלכלית, העזיבה של עמיתיו תשתלם לו בסופו של דבר. החודשים המשיכו לעבור, והחברה באמת היתה בקשיים, אבל לא בגלל העזיבה של העשירים, אלא בגלל שלאט לאט מלאי הפרחים הצטמצם מאוד. עדיין היו פרחים יפים ומרהיבים, אבל בגלל שהאגם כבר כיסה שטח כל כך גדול מהעמק לא היה להם מקום לגדול, ואנשיו של איש העסקים העיוור קטפו מסביב לימה האפלה. איש העסקים ידע רק את המספרים שאמרו לו עוזריו, וכשהם ייעצו לו לממן גשר שיחבר בין ביתו לבין אחת הגבעות שבאיזור הוא לא שאל למה. הוא לא ידע שזה בגלל שהבית שלו שקוע ב2 מטרים של נוזל שחור סמיך. היה לו כל כך הרבה כסף, שהוא יכל לבנות מיליון גשרים ולא להרגיש. העסקים של העיוור נחלשו מאוד כשלא היו פרחים, אך זה היה כבר מאוחר מדי בשביל העמק. כל כך הרבה אנשים איבדו את הכל, ורבים מהם היו רעבים, שזה היה בלתי נמנע שמפלס היגון רק יעלה. כעת רק הבניינים של העשירים ניצבו גאים בתוך הימה, וביניהם בולט הבניין של העיוור. רבים מאנשי העסקים אירחו אנשים חסרי בית אצלם, אך לא העיוור. בנוסף להיותו עיוור הוא היה גם כבד שמיעה, ולכן לא שמע את זעקות השבר והתחינות של האנשים שצפו מתחתיו. הוא התפרנס כעת רק ממבקרים בביתו, שבאו לראות את האגם הגדול השחור בעולם, שמימיו נחשבו לאפלים והסמיכים ביותר בכל רחבי תבל. יום אחד, חודשים רבים אחרי שאחרון הבניינים של אחרון העשירים נעלם תחת הנוזל השחור, אחד מעוזריו של העיוור בא, ועדכן את העיוור במצב החדש. פרחים כבר מזמן אין, ומבקרים כבר לא באים, כי הגג של הבניין ניצב כעת מטרים ספורים מעל מפלס השבר, והנוף לא מושך מספיק. איש העסקים, שגובה הבית שלו נשאר קבוע זה זמן מה בגלל שלא היתה לו הכנסה, קם מכורסאתו המהודרת, הלך בצעד כבד אל החלון הקטן שבחדרו, הוריד את משקפיו האטומים, והביט החוצה אל האופל האינסופי, שבפעם האחרונה שראה אותו היה ילד קטן, ליד אגם קטן, שאמר שיעשה הכל כדי להיות עשיר. לראשונה מאז ילדותו, הלב של איש העסקים נפתח, וטיפות קטנות, מלוחות ואפלות של יגון טפטפו החוצה ופגעו ברצפה שכבר כוסתה בשכבה דקה של נוזל. דקות רבות אחר כך, הרבה אחרי שהלב שלו טיפטף את כל הצער החוצה, האיש עוד הסתכל החוצה מהחלון. והיגון הגיע לו לבטן, הכתים את בגדיו, המשיך לעלות לצוואר, כיסה את הפה, אחר כך את האף, ולבסוף גם את העיניים, ששוב ראייתן נחסמה.
 
למעלה