אז זהו, שזה ממש לא כוח
ובטח לא כוח רצון. מה שמדהים עד כדיי זוועה מבחינתי, זה שכשהייתי בגילך אמרתי בדיוק אותו דבר והאמנתי בכל ליבי שהלוואי, הלוואי והייתי אנה.. באותה תקופה הייתי בעיצומה של דיאטה, שבשיאה אכלתי 6 תמרים ליום והמון מים ושנאתי את עצמי על שלא הצלחתי לרדת מששת התמרים. אהבה וקבלה לא היו שם. אנשים החמיאו לי על הירידה במשקל, אבל בתוכי גחכתי על מיומנות ההסתרה שלי של משמני וחוסר מושלמות גופי. אחרי תקופה הגיעו הבולמוסים ואיתם המשלשלים שרק הרסו לי את מערכת העיכול יותר ויותר. בשלב מסויים הפסקתי, כי גיליתי שזה ממש לא עוזר לי לרדת במשקל ואפילו גורם לעצירויות. ולהקיא, הרבה יותר קשה להסתיר ( סימני שיניים על הידיים, הרס של השיניים הקדמיות וכו') וזו גם סיטואציה שממש קשה לי. שמנתי, רזיתי, שמנתי, רזיתי ושוב ושוב ושוב... לפני כמה שנים החלטתי לגשת לאחד ממרכזי הפרעות האכילה, רק בשביל למצוא קבוצת תמיכה בעלויות נמוכות. במהלך האבחון, נזכרתי באפיזודות העבר שלי. נזכרתי בימים הרזים שחוויתי שהיו אמורים להיות ימים של אושר לא? והסתבר לי מתוך הסיפורים שנראו לי תמימים לחלוטין, שהייתי שם, במרכז הגיהנום של הפרעות האכילה, ושמזלי ואולי כוחות הנפש שלי, היו גדולים מהשכל שלי שביקש רק להיות רזה... מציעה לך בחום להיכנס לפורום הפרעות אכילה, לקרוא קצת ולראות עם אילו זוועות רגשיות מתמודדות הבנות שם. לימור