ברור שלכל מטבע יש שני צדדים...
אבל ממש סליחה שאני מתמקדת בצד שלי כרגע, כי הוא זה שמעניין אותי. אין לי ספק שגם בצד השני יש שסובלים מהמצב אבל בוא נודה רגע באמת... בכל פעם שמדינת ישראל כן מנסה להגיע לצד השני, להראות אנושיות וכו' הם מנצלים את הרגע על מנת לפגוע בנו. אז אני מצטערת! אם הם משתמשים בילדים על מנת להרוג בנו. אם הם מתחפשים לנשים בהריון, רק שבמקום תינוק יש להם פצצה, אם הם מתים על קידוש אללה ומתגאים בכך, אז שהם יאכלו את הדייסה שהם בישלו לעצמם!!! הילדה בת השנתיים וחצי היא אחיינית שלי. הנס שלה היה שבית החולים שניידר היה מרוחק חמש דקות נסיעה מהמקום, אם הוא היה מרוחק יותר היא לא הייתה חוגגת יום הולדת ארבע ב 05/01. הרופאים עד היום מגדירים אותה כנס רפואי. אף אחד לא נתן לה הרבה סיכוי לחיות, לאור הפגיעה הקשה שהיא חטפה. ואתה יודע מה האבא של המחבל אמר אחרי הפיגוע??? שהוא מצטער שהבן שלו לא נשא פצצה גרעינית וחבל שהוא הרג רק שני אנשים בפיגוע... סבתא ונכד. האחיינית שלי ניצלה כמו גם אימא שלה והתינוקת שהיא נשאה ברחמה. ולהבדיל אלף הבדלות, גרמניה חוקקה חוקים שונים על מנת שההיסטוריה לא תחזור על עצמה או לפחות למזער ככל האפשר את האפשרות לכך. בניגוד לשלטון הפלסטינאי אשר דוגל, דגל וימשיך לדגול באלימות. הרי ככל שאנחנו מרבים לדבר איתם כך הם מרבים להכות בנו. כך היה גם בתקופה של רבין, אשר בתקופתו הוא נחתמו הסכמי השלום הן עם העם הירדני והן עם העם הפלסטינאי. אז כן, אני מבינה שהייתה שואה, אני מבינה שהצלחנו לקיים איזושהי מערכת יחסים דיפולומטית עם ממשלת גרמניה. ההבדל הוא, שזה קרה לאחר שהשואה הסתיימה ומדינת ישראל קמה ואספה את השברים. אנחנו עדיין לא במצב של אחרי הפיגועים, אחרי הפחד מאוטובוסים, אחרי הפחד ממקומות הומי אדם ואנחנו עדיין מפחדים מכל אדם בעל חזות ערבית חשודה.