רק זרוק בהלוויה של הזר
שוכב על הרצפה, קר לי, תמיד קר רגע לפני איבוד הקרה, שוכב מתבוסס, בדם, בבוץ, מסומם, מסתכל לאן הגעתי, הם אמרו שאגיע רחוק. ועכשיו אני כאן, כמו איזה זבל מצורע, לבד ובודד, בלי אף אחד שיציל או שידאג. אני שוכב בתוך שלולית, של בוץ עם דם, מסומם ופגוע. לא חשבתי שכך אני אגמור. אני זוכר איך רק לפני שלוש שנים עוד הייתי טורח, מניח תפילין, היינו יוצאים לדשא לשתות קפה, או בחלק מהחגים יוצאים לטיולים. היו לי תוכניות גדולות בקשר לחיים שביל ישראל, עבודה, לעזור לאחרים שום דבר לא נשאר, רק השקט המכוער, אני בוכה עכשיו, נזכר בבר מצווה של אחי הקטן אהבתי אותו תמיד, יותר מכולם, זה היה לפני זמן כה קצר, כשגזרתי את השיער. וחתכתי את הורידים וחזרתי שוב אל הסמים הישנים. ועכשיו אני זרוק, קרוב לביוב. הדם זורם, וזמני קצר, רק עוד דבר אחד אני מבקש - אחרי שאעזוב, אחרי הכל, אחרי שיגמרו ימי השכול. וישי וארז יהיו בשבעה, ואליאור לא יבין מאיפה זה בא ואהרון יבכה, וליטל תשבר, ואני מתאר אותם כבר בוכות, מיכל ויעל וכולם ישבו מסביב. אפילו סבתא הזקנה, אלמנה טריה שאיבדה את נכדה. הם יבכו ויגידו שהייתי כל כך מוכשר עם לב של זהב, מצחיק ותמיד תמיד שר. הם יבכו ויבכו עד שיתייבש הגרון ודור לא יסבול את הגורל המר. אחרי שיגמרו ימי השכול, ויגידו שהייתי מסובך רגשית, ונעמי תעיד שלא הייתי יציב נפשית, הייתי שמח שיחשבו ברצינות לרגע אחד, למה תמיד הרגשתי לבד. לבד.
שוכב על הרצפה, קר לי, תמיד קר רגע לפני איבוד הקרה, שוכב מתבוסס, בדם, בבוץ, מסומם, מסתכל לאן הגעתי, הם אמרו שאגיע רחוק. ועכשיו אני כאן, כמו איזה זבל מצורע, לבד ובודד, בלי אף אחד שיציל או שידאג. אני שוכב בתוך שלולית, של בוץ עם דם, מסומם ופגוע. לא חשבתי שכך אני אגמור. אני זוכר איך רק לפני שלוש שנים עוד הייתי טורח, מניח תפילין, היינו יוצאים לדשא לשתות קפה, או בחלק מהחגים יוצאים לטיולים. היו לי תוכניות גדולות בקשר לחיים שביל ישראל, עבודה, לעזור לאחרים שום דבר לא נשאר, רק השקט המכוער, אני בוכה עכשיו, נזכר בבר מצווה של אחי הקטן אהבתי אותו תמיד, יותר מכולם, זה היה לפני זמן כה קצר, כשגזרתי את השיער. וחתכתי את הורידים וחזרתי שוב אל הסמים הישנים. ועכשיו אני זרוק, קרוב לביוב. הדם זורם, וזמני קצר, רק עוד דבר אחד אני מבקש - אחרי שאעזוב, אחרי הכל, אחרי שיגמרו ימי השכול. וישי וארז יהיו בשבעה, ואליאור לא יבין מאיפה זה בא ואהרון יבכה, וליטל תשבר, ואני מתאר אותם כבר בוכות, מיכל ויעל וכולם ישבו מסביב. אפילו סבתא הזקנה, אלמנה טריה שאיבדה את נכדה. הם יבכו ויגידו שהייתי כל כך מוכשר עם לב של זהב, מצחיק ותמיד תמיד שר. הם יבכו ויבכו עד שיתייבש הגרון ודור לא יסבול את הגורל המר. אחרי שיגמרו ימי השכול, ויגידו שהייתי מסובך רגשית, ונעמי תעיד שלא הייתי יציב נפשית, הייתי שמח שיחשבו ברצינות לרגע אחד, למה תמיד הרגשתי לבד. לבד.
