אש שלהבתיה
New member
פרשת השבוע -אמור../images/Emo63.gif
המשנה במסכת מכות אומרת: רבי חנינא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". – מדוע אם כן צריך להרבות בתורה ומצוות כדי שיזכו לחיי העולם הבא, הרי גם בקצת מצוות יכול הקב"ה להנחיל את חיי העולם הבא לעם ישראל? מבאר הרמב"ם בפירוש המשניות: "מעיקרי האמונה כי כשיקיים אדם מצווה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עימה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנינא כי המצוות בהיותן הרבה, אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלימותה, ובעשותו אותה, המצווה תחיה את נפשו באותו מעשה". הדברים ברורים ומאירים, אומר הרמב"ם שעל ידי קיום מצווה אחת בשלמות ללא כל כוונת אישיות, כבוד, כסף וכו', אלא לשם שמים בלבד – יזכה האדם לחיי עולם הבא. ולכן נתן הקב"ה מצוות רבות, אפשרויות רבות להגיע לחיי העולם הבא. כדי שנצליח לבצע בשלימות לפחות אחת מתוכן. ממשיך הרמב"ם ומביא ראיה לדבריו: "וממה שיורה על העיקר הזה – מה ששאל רבי חנינא בן תרדיון 'מה אני לחיי עולם הבא' והשיבו המשיב 'כלום בא מעשה לידך', כלומר: נזדמן לך לעשות מצווה כהוגן. השיבו כי נזדמנה לו מצוות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר, וזכה לחיי העולם הבא" – דבריו אלו של הרמב"ם מוכיחים מהמעשה הנ"ל: רבי יוסי שאל את רבי חנינא האם עשה מצווה בשלימות, ללא כוונות כבוד, בלא לחשוב על עצמו שהוא צדיק. התשובה היתה חיובית, קיימתי מצוות צדקה בהידור, ללא כל צופים שיכבדו אותי בעקבות מעשיי. ומעתה מתורצות כאחת שתי השאלות ששאלנו. חז"ל לא ייחסו חשיבות מיוחדת למעשיו של רבי חנינא שהקהיל קהילות ללימוד תורה, משום שעקב פרסום המעשה ייתכן שמתגנב ללב שמץ של מחשבת שלא לשמה. אך מאידך גיסא, המעשה הפעוט של נתינת הצדקה לעניים, נתינה שקטה ללא כל כבוד ופרסום, זהו מעשה קטן אך מושלם! לשם שמים ממש, לכן זכה רבי חנינא בגללו לחיי העולם הבא. מכאן נחזור לעניין שבו פתחנו מאמר זה – כאשר גוי בא להתגייר, מודיעים לו גם את מצוות לקט שכחה ופאה. הוא צריך לדעת שצריך להתרגל לוותר, וזהו חלק מהמבחן אם הוא מסוגל להיות יהודי, כי יהודי נבחן בפרטים קטנים. זוהי הסיבה שעניין לקט שכחה ופאה מוזכר בפרשת המועדות, הימים שבהם אנו עסוקים במצוות המיוחדות לכל חג באשר הוא. בפסח ישנן מצוות הקשורות באיסור כרת, ובכל זאת גם אז מצווה אותנו התורה - זכור את העני! זכור את הפרטים הקטנים, לקט שכחה ופאה. אנו נמצאים בימים שבין פסח לשבועות, ומתכוננים לקבלת התורה. קבלת התורה מורכבת מפרטים קטנים, ולא רק מעניינים גדולים. נאמנותנו לתורה אינה נבחנת דווקא בביצוע המשימות הגדולות והמרשימות, אלא דווקא במשימות הקטנות המצטרפות לגדולות. שורה ועוד שורה מצטרפות למסכת, ולכן כל שורה חשובה. כל מעשה טוב מוסיף לאישיותו של האדם. כשכל הפרטים מצטרפים בלימוד ובמידות, אז צומחת דמותו של אדם אמיתי עם דרך תורה. ישנם החושבים שהתלמידים המבריקים המפרסמים את עצמם ואת כישרונותיהם, יהיו תלמידיו המובהקים של ראש הישיבה ואף אלו שנועדו לגדולות. תלמיד שאינו כזה עלול לחשוב שאם אינו בולט ואינו מפורסם, אין לו חלילה סיכוי לעלות ולהתעלות. הדבר אינו נכון כלל וכלל! אדרבה, המעשים הקטנים והצנועים המתבצעים בהסתר ובצינעה הם אלה המובילים את האדם למדרגות גבוהות, וכך לגבי כל תחום בחיים ובכל מצב. ידוע על רבים מגדולי ישראל שבצעירותם לא היו מהתלמידים הבולטים, אלא שקדו על תלמודם בשקט ובצינעה הרחק מזרקורי הפרסום, וכך גדלו. מאידך גיסא, היו רבים שבצעירותם בלטו והכל סברו שהם עתידים להיות נמנים על גדולי הדור הבא, ולמעשה לא התפתחו כפי שציפו מהם. עלינו להעריך את כוחו של המעשה הקטן והצנוע, ולהשתדל לקיים את המצוות כראוי, כדי להגיע לעשיית המצוות בשלימות וכך נוכל לזכות לחיי העולם הבא, ולנחת שמחה שלווה ואף להיות אדם אמיתי גם בעולם הזה. פרשת אמור וימי ספירת העומר מה גדול הוא הכאב! מה מאוד קשה היא הגזירה! "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא...כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות סב
. אסון נורא לכלל ישראל, מאורע קשה מנשוא לר' עקיבא. במשך שנים ארוכות גידל וטיפח דור של "בניך" – אלו התלמידים. תלמידי-חכמים שהיו אמורים להיות מעתיקי השמועה לדורות הבאים. את כולם שיכל ר' עקיבא בין פסח לעצרת, "והיה העולם שמם" (שם). אין בידינו כלים לשער את גודל האבידה, ואת עומק היגון והכאב. עד ימינו אנו נוהגים מנהגי אבלות בימים שבין פסח לעצרת, לציון חורבנה של תורה וכדי לדאוב על חוליית מעתיקי השמועה שנעקרה. ודאי לא במקרה אירע הדבר דווקא בימי ההכנות לקראת קבלת התורה, ימים הנקראים ימי קדושה והכנה. וזו לשון הרבמ"ן בפרשתנו (ויקרא כג, לו) על הימים האלה: "ומנה ממנו" – מחג המצות (פסח) – "ותשעה וארבעים יום, שבעה שבועות כימי עולם, וקידש יום שמיני כשמיני של חג. והימים הספורים בינתיים, כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג. והוא יום מתן תורה, שהראם בו את אישו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו החכמים בכל מקום חג השבועות – עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן". מדבריו למדים אנו שהימים שמפסח ועד לשבועות, מהווים חטיבה אחת – היום הראשון והאחרון הם ימים טובים, וכל שבוע שבינתיים הוא כנגד יום אחד של חול המועד. בימים נעלים אלה עלינו להחדיר ולבסס בקרבנו את ההכרה שקיבלנו מההתבוננות ביציאת מצרים בחג הפסח. התעשרות רוחנית זו, מהווה בסיס לעבודה נוספת המוטלת עלינו בימים אלה – הכנה לקראת יום קבלת התורה. זהו אם כן, חוט השני המחבר את שני הרגלים פסח ושבועות, וזוהי עבודת היום בימים הנחשבים לדברי הרמב"ן כימי חול המועד אריכתא. מאז מות תלמידי ר' עקיבא בימים שבין פסח לעצרת, נוהגים אנו בימים אלה מנהגי אבילות. וכבר הזכרנו שאין זה עיתוי מקרי, ולכן עלינו להבין את הקשר שבין האבל לבין ההכנה לקראת יום מתן התורה, וממסקנת הדברים נוכל אף להבין את העבודה המוטלת עלינו בימים אלה. במה חטאו תלמידי רבי עקיבא? נאמר בגמרא: שנים עשר אלף זוגים היו לו רבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם (שנשתכחה תורה – רש"י), עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם – רבי מאיר ורבי יהוד ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם-הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת (יבמות סב. דברים אלו אומרים דרשני! וכי רק משום שלא נהגו כבוד זה בזה, מגיע להם עונש כה חמור? זאת ועוד: מוצאים אנו במדרש הסבר שונה לסיבת מיתתם, וזו לשון המדרש: "י"ב אלף תלמידים היו לרבי עקיבא...וכולם בפרק אחד מתו. למה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו" (בראשית רבה סא). יש להתבונן אם ישנה מחלוקת בין המדרש לבין הגמרא, או שמא שניהם לדבר אחת נתכוונו? הגר"א קוטלר זצ"ל אומר בספרו "משנת רבי אהרון" – שאיננו רשאים לפרש חס ושלום דברים נגד מעלתם של גדולי עולם, מה שרשאים אנו לומר הוא רק בבחינת "אולי", מתוך השתדלות להבין את דברי חז"ל על התביעה שהיתה עליהם. מכל מקום ברור שחטאם היה דק מן הדק. הגר"ח פרידלנדר זצ"ל, בספרו "שפתי חיים", מביא בשם הרב מפוניבז' זצ"ל – שאכן דברי הגמרא והמדרש משלימים זה את זה. לדבריו, הגמרא מציינת את עצם מעשה העבירה שלהם, שלא נהגו כבוד זה בזה. ואילו המדרש יורד לשורש החטא, ומגלה לנו שהגורם לאי מתן כבוד זה לזה, היתה צרות עין!
המשנה במסכת מכות אומרת: רבי חנינא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". – מדוע אם כן צריך להרבות בתורה ומצוות כדי שיזכו לחיי העולם הבא, הרי גם בקצת מצוות יכול הקב"ה להנחיל את חיי העולם הבא לעם ישראל? מבאר הרמב"ם בפירוש המשניות: "מעיקרי האמונה כי כשיקיים אדם מצווה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עימה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנינא כי המצוות בהיותן הרבה, אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלימותה, ובעשותו אותה, המצווה תחיה את נפשו באותו מעשה". הדברים ברורים ומאירים, אומר הרמב"ם שעל ידי קיום מצווה אחת בשלמות ללא כל כוונת אישיות, כבוד, כסף וכו', אלא לשם שמים בלבד – יזכה האדם לחיי עולם הבא. ולכן נתן הקב"ה מצוות רבות, אפשרויות רבות להגיע לחיי העולם הבא. כדי שנצליח לבצע בשלימות לפחות אחת מתוכן. ממשיך הרמב"ם ומביא ראיה לדבריו: "וממה שיורה על העיקר הזה – מה ששאל רבי חנינא בן תרדיון 'מה אני לחיי עולם הבא' והשיבו המשיב 'כלום בא מעשה לידך', כלומר: נזדמן לך לעשות מצווה כהוגן. השיבו כי נזדמנה לו מצוות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר, וזכה לחיי העולם הבא" – דבריו אלו של הרמב"ם מוכיחים מהמעשה הנ"ל: רבי יוסי שאל את רבי חנינא האם עשה מצווה בשלימות, ללא כוונות כבוד, בלא לחשוב על עצמו שהוא צדיק. התשובה היתה חיובית, קיימתי מצוות צדקה בהידור, ללא כל צופים שיכבדו אותי בעקבות מעשיי. ומעתה מתורצות כאחת שתי השאלות ששאלנו. חז"ל לא ייחסו חשיבות מיוחדת למעשיו של רבי חנינא שהקהיל קהילות ללימוד תורה, משום שעקב פרסום המעשה ייתכן שמתגנב ללב שמץ של מחשבת שלא לשמה. אך מאידך גיסא, המעשה הפעוט של נתינת הצדקה לעניים, נתינה שקטה ללא כל כבוד ופרסום, זהו מעשה קטן אך מושלם! לשם שמים ממש, לכן זכה רבי חנינא בגללו לחיי העולם הבא. מכאן נחזור לעניין שבו פתחנו מאמר זה – כאשר גוי בא להתגייר, מודיעים לו גם את מצוות לקט שכחה ופאה. הוא צריך לדעת שצריך להתרגל לוותר, וזהו חלק מהמבחן אם הוא מסוגל להיות יהודי, כי יהודי נבחן בפרטים קטנים. זוהי הסיבה שעניין לקט שכחה ופאה מוזכר בפרשת המועדות, הימים שבהם אנו עסוקים במצוות המיוחדות לכל חג באשר הוא. בפסח ישנן מצוות הקשורות באיסור כרת, ובכל זאת גם אז מצווה אותנו התורה - זכור את העני! זכור את הפרטים הקטנים, לקט שכחה ופאה. אנו נמצאים בימים שבין פסח לשבועות, ומתכוננים לקבלת התורה. קבלת התורה מורכבת מפרטים קטנים, ולא רק מעניינים גדולים. נאמנותנו לתורה אינה נבחנת דווקא בביצוע המשימות הגדולות והמרשימות, אלא דווקא במשימות הקטנות המצטרפות לגדולות. שורה ועוד שורה מצטרפות למסכת, ולכן כל שורה חשובה. כל מעשה טוב מוסיף לאישיותו של האדם. כשכל הפרטים מצטרפים בלימוד ובמידות, אז צומחת דמותו של אדם אמיתי עם דרך תורה. ישנם החושבים שהתלמידים המבריקים המפרסמים את עצמם ואת כישרונותיהם, יהיו תלמידיו המובהקים של ראש הישיבה ואף אלו שנועדו לגדולות. תלמיד שאינו כזה עלול לחשוב שאם אינו בולט ואינו מפורסם, אין לו חלילה סיכוי לעלות ולהתעלות. הדבר אינו נכון כלל וכלל! אדרבה, המעשים הקטנים והצנועים המתבצעים בהסתר ובצינעה הם אלה המובילים את האדם למדרגות גבוהות, וכך לגבי כל תחום בחיים ובכל מצב. ידוע על רבים מגדולי ישראל שבצעירותם לא היו מהתלמידים הבולטים, אלא שקדו על תלמודם בשקט ובצינעה הרחק מזרקורי הפרסום, וכך גדלו. מאידך גיסא, היו רבים שבצעירותם בלטו והכל סברו שהם עתידים להיות נמנים על גדולי הדור הבא, ולמעשה לא התפתחו כפי שציפו מהם. עלינו להעריך את כוחו של המעשה הקטן והצנוע, ולהשתדל לקיים את המצוות כראוי, כדי להגיע לעשיית המצוות בשלימות וכך נוכל לזכות לחיי העולם הבא, ולנחת שמחה שלווה ואף להיות אדם אמיתי גם בעולם הזה. פרשת אמור וימי ספירת העומר מה גדול הוא הכאב! מה מאוד קשה היא הגזירה! "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא...כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות סב
. אסון נורא לכלל ישראל, מאורע קשה מנשוא לר' עקיבא. במשך שנים ארוכות גידל וטיפח דור של "בניך" – אלו התלמידים. תלמידי-חכמים שהיו אמורים להיות מעתיקי השמועה לדורות הבאים. את כולם שיכל ר' עקיבא בין פסח לעצרת, "והיה העולם שמם" (שם). אין בידינו כלים לשער את גודל האבידה, ואת עומק היגון והכאב. עד ימינו אנו נוהגים מנהגי אבלות בימים שבין פסח לעצרת, לציון חורבנה של תורה וכדי לדאוב על חוליית מעתיקי השמועה שנעקרה. ודאי לא במקרה אירע הדבר דווקא בימי ההכנות לקראת קבלת התורה, ימים הנקראים ימי קדושה והכנה. וזו לשון הרבמ"ן בפרשתנו (ויקרא כג, לו) על הימים האלה: "ומנה ממנו" – מחג המצות (פסח) – "ותשעה וארבעים יום, שבעה שבועות כימי עולם, וקידש יום שמיני כשמיני של חג. והימים הספורים בינתיים, כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג. והוא יום מתן תורה, שהראם בו את אישו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו החכמים בכל מקום חג השבועות – עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן". מדבריו למדים אנו שהימים שמפסח ועד לשבועות, מהווים חטיבה אחת – היום הראשון והאחרון הם ימים טובים, וכל שבוע שבינתיים הוא כנגד יום אחד של חול המועד. בימים נעלים אלה עלינו להחדיר ולבסס בקרבנו את ההכרה שקיבלנו מההתבוננות ביציאת מצרים בחג הפסח. התעשרות רוחנית זו, מהווה בסיס לעבודה נוספת המוטלת עלינו בימים אלה – הכנה לקראת יום קבלת התורה. זהו אם כן, חוט השני המחבר את שני הרגלים פסח ושבועות, וזוהי עבודת היום בימים הנחשבים לדברי הרמב"ן כימי חול המועד אריכתא. מאז מות תלמידי ר' עקיבא בימים שבין פסח לעצרת, נוהגים אנו בימים אלה מנהגי אבילות. וכבר הזכרנו שאין זה עיתוי מקרי, ולכן עלינו להבין את הקשר שבין האבל לבין ההכנה לקראת יום מתן התורה, וממסקנת הדברים נוכל אף להבין את העבודה המוטלת עלינו בימים אלה. במה חטאו תלמידי רבי עקיבא? נאמר בגמרא: שנים עשר אלף זוגים היו לו רבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם (שנשתכחה תורה – רש"י), עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם – רבי מאיר ורבי יהוד ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם-הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת (יבמות סב. דברים אלו אומרים דרשני! וכי רק משום שלא נהגו כבוד זה בזה, מגיע להם עונש כה חמור? זאת ועוד: מוצאים אנו במדרש הסבר שונה לסיבת מיתתם, וזו לשון המדרש: "י"ב אלף תלמידים היו לרבי עקיבא...וכולם בפרק אחד מתו. למה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו" (בראשית רבה סא). יש להתבונן אם ישנה מחלוקת בין המדרש לבין הגמרא, או שמא שניהם לדבר אחת נתכוונו? הגר"א קוטלר זצ"ל אומר בספרו "משנת רבי אהרון" – שאיננו רשאים לפרש חס ושלום דברים נגד מעלתם של גדולי עולם, מה שרשאים אנו לומר הוא רק בבחינת "אולי", מתוך השתדלות להבין את דברי חז"ל על התביעה שהיתה עליהם. מכל מקום ברור שחטאם היה דק מן הדק. הגר"ח פרידלנדר זצ"ל, בספרו "שפתי חיים", מביא בשם הרב מפוניבז' זצ"ל – שאכן דברי הגמרא והמדרש משלימים זה את זה. לדבריו, הגמרא מציינת את עצם מעשה העבירה שלהם, שלא נהגו כבוד זה בזה. ואילו המדרש יורד לשורש החטא, ומגלה לנו שהגורם לאי מתן כבוד זה לזה, היתה צרות עין!