פריקה...
אתם לא חייבים לקרוא, ולא חייבים להגיב, אבל הייתי חייבת מקום בו אוכל קצת לפרוק את הכל... אני פוחדת. ממה? מהכל... אבל בעיקר אני פוחדת מהמוות. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא פוחדת למות, אבל אני עוד רק בת (כמעט) 16 ואני פוחדת שלא יישאר כלום ממי אחרי שאעזוב את העולם. אני רוצה לחיות. אני רוצה שהחיים שלי יהיו מלאים. אני לא רוצה לחיות בהרגשה שנתתי לזמן לנצח אותי ושלא עשיתי דבר בחיי. אני רוצה שאם יבוא יום בו אצטרך לתת דין וחשבון בפני האלוקים אוכל להגיד "כך וכך עשיתי" ולהרגיש שלמות ושלווה פנימית. אני רוצה חיים מלאי תוכן, שייזכרו אותי לאחר מותי. אני רוצה שאשפיע ואשנה, ואדע שעשיתי משהו משמעותי בחיי. לאחרונה, התחלתי לאמץ לעצמי מוטו חדש לחחים: עדיף להתחרט על דבר שעשית מאשר להתחרט על דבר שלא עשית. אני חושבת שהצורך לקבוע את זה כמוטו, היה להבהיר לעצמי שאני לא יכולה יותר לברוח. אני כל הזמן בורחת מנסיונות. תמיד אמרתי שזה טיפשי להציב מטרות או לחלום, כי הסיכוי להגשים דברים כאלו הוא אפסי, אבל לאט לאט התחלתי להבין שאולי לא ניסיתי לחלום משום שפחדתי שלא אצליח? מהי בריחה מנסיון בשבילי? יש את איתי, שהוא בנאדם מקסים שאני ממש מחבבת. אף פעם לא היתה לנו שיחה כזאת אישית...רק אולי היי או משהו...אבל אנחנו לא ממש מכירים אחד את השני. בעמקי ליבי אני רוצה משהו איתו, משהו עמוק, אבל כדי לברוח מזה אני מגדירה אותו כעוד "קראש" חולף שלא כדאי להשקיע בו מאמץ מיוחד. ואיתי? הוא לא קראש חולף, הוא אהבה חד צדדית שנמשכת קרוב לשנה. הבעיה שלי היא שאני פוחדת מדחייה. תמיד אמרתי שאני לא יודעת איך להתנהג עם בנים, ושזה זול להתחיל עם בנים. אבל בעצם, מה סה"כ אני צריכה לעשות, לבוא אליו ולהגיד "היי"?!? אז אני פוחדת מהדחייה. אני פוחדת שהוא לא יתייחס, או יתנהג כאילו אני הדבר האחרון שהוא צריך, או פשוט יגיד "לא" אחד גדול... אני פוחדת מכשלון. אני לא נוהגת להתרברב או להשוויץ, אבל בדרך כלל יש לי ציונים גבוהים שלא כרוכים בלמידה מרובה. בל הלחץ שמופעל עליי... כבר קרה שקרסתי לפני מבחנים, זה ממש לא חדש לי. לפני המבחן האחרון במתמטיקה פשוט ישבתי בחדר ובכיתי שעות, כי פחדתי שלא אדע, למרות שיש בחירה כי בא לי 100 ולא 98... פעם אחרת פשוט נבהלתי במהלך המבחן, והגשתי טופס ריק...כי לא זכרתי כלום. בפעמים אחרות, עד שקיבלתי את המבחנים בחזרה, הייתי יושבת שעות ואוכלת את עצמי על כך שלא ניסיתי להתרכז יותר וללמוד יותר, ובסוף הייתי מקבלת ציון גבוה ושותקת. אני פוחדת להשמין. כשהייתי קטנה הייתי שמנה, אבל אף אחד לא טרח לעורר אותי. עם הגעת הקליפים הראשונים של בריטני, התחלתי לחשוב שדיאטה תהיה במקום והתחלתי לקצץ בכמויות ולעשות ספורט. ירדתי יותר מדי במשקל, והייתי במצב מסוכן... התעלפתי כמה פעמים, ועשו לי המון בדיקות, ובסוף אמא שלי החליטה לעצור את הטירוף. היא התחילה לתת לי אוכל משמין יותר, אבל מה שהיא לא ידעה זה שאני לא אוכלת אותו. היא גם לא ידעה שאני רבה עם עצמי כל יום בקשר לאוכל, ושאני מרעיבה את עצמי, ושאני עצבנית כל היום כי לא אכלתי. כן, הדיאטה והטירוף לא עזבו אותי והתחלתי והדרדרתי. אמא שלי היום פחות שמה לב, כי אני אוכלת קרואסון בבוקר. אבל עדיין מדי פעם, ובעצם הרבה פעמים, הסנדוויצ'ים הולכים ישירות לפח, אני מסתובבת רעבה שעות, זורקת אוכל שהכנתי כי פתאום היה נראה לי שהוא משמין או פותחת בשביתת רעב כי אני שמנה. אני פוחדת להישאר לבד. אני עוד מעט בת 16, ולא היה לי אף פעם חבר. רק אחד עד היום אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל ידעתי שאנחנו לא מתאימים, ולמרות שרציתי חבר, סירבתי...היה לי חבר להשלות אותו, ו....אותי. אני לא מבינה מה לא בסדר איתי?!? כבר אמרו לי שאני יפה (ואני לא...), כבר אמרו לי שאני חמודה, כבר אמרו לי שהיו יוצאים איתי רק אם לא היתה להם חברה.....אז למה?!? למה אני צריכה כל הזמן לשמוע מכולם על החברות הנפלאות שלהם, על החברים המפנקים, על היציאות הקסומות והשיחות המדהימות. למה אני צריכה לקנא? בהתחלה אמרתי שאולי זה לא הזמן או המקום, ושזמני עוד יגיע, אבל בזמן האחרון היו לי רביבים עצומים עם החברות, ולא היה מזיק לי איזה חבר תומך שהיה פה לצידי כשבכיתי... אבל חוץ מזה, אני רוצה להודות על הבריאות, השמחה, החכמה, המשפחה החמה, החברים התומכים ואהבה שיש לי. כי לפעמים אנחנו עסוקים יותר מדי בצרות ושוכחים מה יש לנו, שוכחים את הדברים הטובים.
אתם לא חייבים לקרוא, ולא חייבים להגיב, אבל הייתי חייבת מקום בו אוכל קצת לפרוק את הכל... אני פוחדת. ממה? מהכל... אבל בעיקר אני פוחדת מהמוות. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא פוחדת למות, אבל אני עוד רק בת (כמעט) 16 ואני פוחדת שלא יישאר כלום ממי אחרי שאעזוב את העולם. אני רוצה לחיות. אני רוצה שהחיים שלי יהיו מלאים. אני לא רוצה לחיות בהרגשה שנתתי לזמן לנצח אותי ושלא עשיתי דבר בחיי. אני רוצה שאם יבוא יום בו אצטרך לתת דין וחשבון בפני האלוקים אוכל להגיד "כך וכך עשיתי" ולהרגיש שלמות ושלווה פנימית. אני רוצה חיים מלאי תוכן, שייזכרו אותי לאחר מותי. אני רוצה שאשפיע ואשנה, ואדע שעשיתי משהו משמעותי בחיי. לאחרונה, התחלתי לאמץ לעצמי מוטו חדש לחחים: עדיף להתחרט על דבר שעשית מאשר להתחרט על דבר שלא עשית. אני חושבת שהצורך לקבוע את זה כמוטו, היה להבהיר לעצמי שאני לא יכולה יותר לברוח. אני כל הזמן בורחת מנסיונות. תמיד אמרתי שזה טיפשי להציב מטרות או לחלום, כי הסיכוי להגשים דברים כאלו הוא אפסי, אבל לאט לאט התחלתי להבין שאולי לא ניסיתי לחלום משום שפחדתי שלא אצליח? מהי בריחה מנסיון בשבילי? יש את איתי, שהוא בנאדם מקסים שאני ממש מחבבת. אף פעם לא היתה לנו שיחה כזאת אישית...רק אולי היי או משהו...אבל אנחנו לא ממש מכירים אחד את השני. בעמקי ליבי אני רוצה משהו איתו, משהו עמוק, אבל כדי לברוח מזה אני מגדירה אותו כעוד "קראש" חולף שלא כדאי להשקיע בו מאמץ מיוחד. ואיתי? הוא לא קראש חולף, הוא אהבה חד צדדית שנמשכת קרוב לשנה. הבעיה שלי היא שאני פוחדת מדחייה. תמיד אמרתי שאני לא יודעת איך להתנהג עם בנים, ושזה זול להתחיל עם בנים. אבל בעצם, מה סה"כ אני צריכה לעשות, לבוא אליו ולהגיד "היי"?!? אז אני פוחדת מהדחייה. אני פוחדת שהוא לא יתייחס, או יתנהג כאילו אני הדבר האחרון שהוא צריך, או פשוט יגיד "לא" אחד גדול... אני פוחדת מכשלון. אני לא נוהגת להתרברב או להשוויץ, אבל בדרך כלל יש לי ציונים גבוהים שלא כרוכים בלמידה מרובה. בל הלחץ שמופעל עליי... כבר קרה שקרסתי לפני מבחנים, זה ממש לא חדש לי. לפני המבחן האחרון במתמטיקה פשוט ישבתי בחדר ובכיתי שעות, כי פחדתי שלא אדע, למרות שיש בחירה כי בא לי 100 ולא 98... פעם אחרת פשוט נבהלתי במהלך המבחן, והגשתי טופס ריק...כי לא זכרתי כלום. בפעמים אחרות, עד שקיבלתי את המבחנים בחזרה, הייתי יושבת שעות ואוכלת את עצמי על כך שלא ניסיתי להתרכז יותר וללמוד יותר, ובסוף הייתי מקבלת ציון גבוה ושותקת. אני פוחדת להשמין. כשהייתי קטנה הייתי שמנה, אבל אף אחד לא טרח לעורר אותי. עם הגעת הקליפים הראשונים של בריטני, התחלתי לחשוב שדיאטה תהיה במקום והתחלתי לקצץ בכמויות ולעשות ספורט. ירדתי יותר מדי במשקל, והייתי במצב מסוכן... התעלפתי כמה פעמים, ועשו לי המון בדיקות, ובסוף אמא שלי החליטה לעצור את הטירוף. היא התחילה לתת לי אוכל משמין יותר, אבל מה שהיא לא ידעה זה שאני לא אוכלת אותו. היא גם לא ידעה שאני רבה עם עצמי כל יום בקשר לאוכל, ושאני מרעיבה את עצמי, ושאני עצבנית כל היום כי לא אכלתי. כן, הדיאטה והטירוף לא עזבו אותי והתחלתי והדרדרתי. אמא שלי היום פחות שמה לב, כי אני אוכלת קרואסון בבוקר. אבל עדיין מדי פעם, ובעצם הרבה פעמים, הסנדוויצ'ים הולכים ישירות לפח, אני מסתובבת רעבה שעות, זורקת אוכל שהכנתי כי פתאום היה נראה לי שהוא משמין או פותחת בשביתת רעב כי אני שמנה. אני פוחדת להישאר לבד. אני עוד מעט בת 16, ולא היה לי אף פעם חבר. רק אחד עד היום אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל ידעתי שאנחנו לא מתאימים, ולמרות שרציתי חבר, סירבתי...היה לי חבר להשלות אותו, ו....אותי. אני לא מבינה מה לא בסדר איתי?!? כבר אמרו לי שאני יפה (ואני לא...), כבר אמרו לי שאני חמודה, כבר אמרו לי שהיו יוצאים איתי רק אם לא היתה להם חברה.....אז למה?!? למה אני צריכה כל הזמן לשמוע מכולם על החברות הנפלאות שלהם, על החברים המפנקים, על היציאות הקסומות והשיחות המדהימות. למה אני צריכה לקנא? בהתחלה אמרתי שאולי זה לא הזמן או המקום, ושזמני עוד יגיע, אבל בזמן האחרון היו לי רביבים עצומים עם החברות, ולא היה מזיק לי איזה חבר תומך שהיה פה לצידי כשבכיתי... אבל חוץ מזה, אני רוצה להודות על הבריאות, השמחה, החכמה, המשפחה החמה, החברים התומכים ואהבה שיש לי. כי לפעמים אנחנו עסוקים יותר מדי בצרות ושוכחים מה יש לנו, שוכחים את הדברים הטובים.
כאילו כל החיים עוד לפנייך - נצלי אותם, תהיי שמחה, תלכי עם חיוך, אל תחשבי על זה ופתאום בלי שתרצי תראי שפתאום יצוץ לו חבר, ואת בכלל לא ציפית לו.. הרבה פעמים קורה שדברים מתרחשים בלי שאנחנו אפילו מצפים להם - בהפתעה... ואת לא צריכה לקנא - אני בטוח שלא יעבור הרבה זמן וכבר תתחילי להיות שוברת לבבות לא קטנה.... ואני בטוח שהכל בסדר גמור איתך, ואפילו יותר מבסדר גמור איתך.. הבנים בגיל הזה הם פשוט לא הכי חכמים, והם לא מבינים איזה אוצר גלום בתוכך... אל תדאגי... תחיי את החיים כמה שיותר שמחה, ואל תדאגי להמשך...