וינסטון סמית
New member
פסיכומת - יונתן ילון
(מתוך ספר הסיפורים הקצרים - "אהוב על בנות" של יונתן ילון) עודו מעסה את צווארו התפוס, יצא גלעד חורש את גבולות האוניברסיטה. בחוץ היו אלפי אנשים, וכולם דיברו בפלאפונים. חלקם עמדו, חלקם הלכו, חלקם שמחו וחלקם בכו. אין די נתונים לקבוע מה חלקם של אלה שבוכים מתוך אלה שהולכים, הירהר גלעד. בבואו לחצות את הכביש במעבר החצייה התרכז בעובדה שהחלק הלבן במעבר היווה בדיוק ארבע תשיעיות מכלל שטח הגזרה, עד שצפירה וחריקת הבלמים פרועה פגעו לו בריכוז. "יא מפגר, 'סתכל לאן שאתה הולך!" צעק עליו הנהג. "בן נפקנית סוררת, מוג-לב!" גידף גלעד בחזרה, בלי להתבלבל. "אידיוט," סינן הנהג. קוטל הקנים הזה בטח לא עשה פסיכומטרי, ואם כן, הוציא מאתיים במקרה הטוב, חשב גלעד כשחצה את הכביש. עודו יורב ברחוב, בזווית של שבע מעלות בקירוב, הוא נזכר במה שאמרה להם גיתית לפני הבחינה: "רק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". מהמשפט הסיק מיד שמי שיאכל בשבת – טרח בערב שבת, וגם שמי שלא טרח בערב שבת – לא יאכל בשבת. האם אפשר להסיק מזה שקיים מישהו שטרח בערב שבת, ושיש מישהו שיאכל בשבת? התחבט בינו לבין עצמו. גלעד הגיע אל תחנת האוטובוס, והתיישב על ספסל חצי-שבור. מוחו היה טרוד במחשבות אודות מהירותן הממוצעת של המכוניות שנוסעות מתל-אביב לחיפה. בחורה שעמדה בסמוך ודיברה לטלפון, מילמלה "מה זה משנה. המבחן הזה לא קובע כלום." הוא שנא אותה כל-כך באותו רגע. בחזית של אוטובוס ריק שעבר על פניו ריצד המספר 567. שלושה מספרים עוקבים, הסיק גלעד בזריזות. אי לכך סכומם מתחלק ב-3. במקרה הזה ממוצע הספרות הוא 6, ואם נקרא למספר ABC אזי 2B=A+C. כעבור שתים עשרה וחצי דקות, בדיוק מחצית הזמן של פרק בחינה סטנדרטי, הגיע לבסוף האוטובוס שלו, מלווה בשובל סמיך של עשן. הוא עלה, התיישב קרוב לאמצע והתחיל לאכול את השוקולד שנשאר. בתקופה האחרונה הוא נהיה מכור לשוקולד. מה שטוב בשוקולד זה שהוא משפר את רמת הריכוז. אך יש הגורסים כי אחרי זמן-מה רמת הריכוז יורדת, ואפילו לרמה נמוכה מהרמה ההתחלתית. הוא ציין לעצמו שזה ממש כמו להגדיל מספר באחוז מסוים, ואחר כך להקטין אותו באותו אחוז. לכן צריך להקפיד לאכול שוקולד בלי הפסקה. הוא ירד במרכז העיר והתחיל לגרור את עצמו לכיוון הבית של יעל. הוא היה על סף התמוטטות, אך האיץ את קצב הליכתו כדי לא לאבד זמן יקר. בהגיעו לגן הציבורי החליט לחצות אותו באלכסון במקום לעקוף אותו, שהרי ניתן לדמות את שני המסלולים האופציונלים למשולש, ואורך צלע אחת במשולש חייב להיות קצר מסכום שתי הצלעות האחרות. הוא הדליק את האור בחדר המדרגות והתחיל לעלות. 4,12,36 מדרגות. 1,2,3 דפיקות על הדלת וציפייה חסרת סבלנות. יעל פתחה לו את הדלת וחייכה, אבל לא כמו פעם, לפני שהכל התחיל. הוא נכנס לכיוון הסלון. "איך היה המבחן?" שאלה יעל. "בוקה ומבולקה," ענה והתיישב בכבדות על הספה. "אתה כבר לא צריך לדבר ככה. נגמר הפסיכומטרי." הוא הנהן בחוסר הסכמה. "אתה צריך לצאת מזה, לחזור למה שהיית," אמרה כמעט בייאוש. "טבולה ראסה?" שאל. "אתה רואה?" הרימה את קולה. "בדיוק על זה אני מדברת. אתה חייב לשכוח הכל." "אבל אני לא יכול. אני לא יכול!" הוא התחיל למרר בבכי. "אתה יכול, מתוק שלי. אני אעזור לך," שינתה יעל את הטון וניגשה אליו. "אבל עד עכשיו הכל היה כ"כ ברור, את מבינה?" הדמעות פרצו בלי שליטה ושטפו את לחייו. "ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות!". "די, גילי חומד. כבר לא צריך לדעת הכל," הרגיעה אותו וחיבקה חזק-חזק. "עכשיו אתה יכול להתחיל לחיות."
(מתוך ספר הסיפורים הקצרים - "אהוב על בנות" של יונתן ילון) עודו מעסה את צווארו התפוס, יצא גלעד חורש את גבולות האוניברסיטה. בחוץ היו אלפי אנשים, וכולם דיברו בפלאפונים. חלקם עמדו, חלקם הלכו, חלקם שמחו וחלקם בכו. אין די נתונים לקבוע מה חלקם של אלה שבוכים מתוך אלה שהולכים, הירהר גלעד. בבואו לחצות את הכביש במעבר החצייה התרכז בעובדה שהחלק הלבן במעבר היווה בדיוק ארבע תשיעיות מכלל שטח הגזרה, עד שצפירה וחריקת הבלמים פרועה פגעו לו בריכוז. "יא מפגר, 'סתכל לאן שאתה הולך!" צעק עליו הנהג. "בן נפקנית סוררת, מוג-לב!" גידף גלעד בחזרה, בלי להתבלבל. "אידיוט," סינן הנהג. קוטל הקנים הזה בטח לא עשה פסיכומטרי, ואם כן, הוציא מאתיים במקרה הטוב, חשב גלעד כשחצה את הכביש. עודו יורב ברחוב, בזווית של שבע מעלות בקירוב, הוא נזכר במה שאמרה להם גיתית לפני הבחינה: "רק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". מהמשפט הסיק מיד שמי שיאכל בשבת – טרח בערב שבת, וגם שמי שלא טרח בערב שבת – לא יאכל בשבת. האם אפשר להסיק מזה שקיים מישהו שטרח בערב שבת, ושיש מישהו שיאכל בשבת? התחבט בינו לבין עצמו. גלעד הגיע אל תחנת האוטובוס, והתיישב על ספסל חצי-שבור. מוחו היה טרוד במחשבות אודות מהירותן הממוצעת של המכוניות שנוסעות מתל-אביב לחיפה. בחורה שעמדה בסמוך ודיברה לטלפון, מילמלה "מה זה משנה. המבחן הזה לא קובע כלום." הוא שנא אותה כל-כך באותו רגע. בחזית של אוטובוס ריק שעבר על פניו ריצד המספר 567. שלושה מספרים עוקבים, הסיק גלעד בזריזות. אי לכך סכומם מתחלק ב-3. במקרה הזה ממוצע הספרות הוא 6, ואם נקרא למספר ABC אזי 2B=A+C. כעבור שתים עשרה וחצי דקות, בדיוק מחצית הזמן של פרק בחינה סטנדרטי, הגיע לבסוף האוטובוס שלו, מלווה בשובל סמיך של עשן. הוא עלה, התיישב קרוב לאמצע והתחיל לאכול את השוקולד שנשאר. בתקופה האחרונה הוא נהיה מכור לשוקולד. מה שטוב בשוקולד זה שהוא משפר את רמת הריכוז. אך יש הגורסים כי אחרי זמן-מה רמת הריכוז יורדת, ואפילו לרמה נמוכה מהרמה ההתחלתית. הוא ציין לעצמו שזה ממש כמו להגדיל מספר באחוז מסוים, ואחר כך להקטין אותו באותו אחוז. לכן צריך להקפיד לאכול שוקולד בלי הפסקה. הוא ירד במרכז העיר והתחיל לגרור את עצמו לכיוון הבית של יעל. הוא היה על סף התמוטטות, אך האיץ את קצב הליכתו כדי לא לאבד זמן יקר. בהגיעו לגן הציבורי החליט לחצות אותו באלכסון במקום לעקוף אותו, שהרי ניתן לדמות את שני המסלולים האופציונלים למשולש, ואורך צלע אחת במשולש חייב להיות קצר מסכום שתי הצלעות האחרות. הוא הדליק את האור בחדר המדרגות והתחיל לעלות. 4,12,36 מדרגות. 1,2,3 דפיקות על הדלת וציפייה חסרת סבלנות. יעל פתחה לו את הדלת וחייכה, אבל לא כמו פעם, לפני שהכל התחיל. הוא נכנס לכיוון הסלון. "איך היה המבחן?" שאלה יעל. "בוקה ומבולקה," ענה והתיישב בכבדות על הספה. "אתה כבר לא צריך לדבר ככה. נגמר הפסיכומטרי." הוא הנהן בחוסר הסכמה. "אתה צריך לצאת מזה, לחזור למה שהיית," אמרה כמעט בייאוש. "טבולה ראסה?" שאל. "אתה רואה?" הרימה את קולה. "בדיוק על זה אני מדברת. אתה חייב לשכוח הכל." "אבל אני לא יכול. אני לא יכול!" הוא התחיל למרר בבכי. "אתה יכול, מתוק שלי. אני אעזור לך," שינתה יעל את הטון וניגשה אליו. "אבל עד עכשיו הכל היה כ"כ ברור, את מבינה?" הדמעות פרצו בלי שליטה ושטפו את לחייו. "ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות!". "די, גילי חומד. כבר לא צריך לדעת הכל," הרגיעה אותו וחיבקה חזק-חזק. "עכשיו אתה יכול להתחיל לחיות."