עונת המלפפונים (סיפור אירוטי)
[סיפור לשעת לילה מאוחרת] עונת המלפפונים / המכשפה של המילים כשהרוח שורקת בחלונות והאוויר הופך יבש במיוחד אני זוכרת אותה. ככה, בכל שנה, ביחד עם רוחות הסתיו המזרחיות עולה ניחוחה באפי. כשזה קורה אני נכנסת לי מתחת לשמיכות חמושה במלפפון ארוך וקריר, עוצמת עיניים, מדמיינת ונזכרת... "בואי", היא לוחשת אז באוזניי, "יש לי משהו להראות לך". "להראות לי?" אני שואלת "ששש..." היא מניחה אצבע קרה על שפתיי, היבשות מהרוח הנוראה, "אל תדאגי". אני נאנחת ומתמסרת לה. קשה להתנהג אחרת כשהיא מתחילה להיות מסתורית. הניסיון מראה שבד"כ מוטב פשוט לתת לה לקחת אותי. כמו תמיד, אני מבינה לבסוף שנייה אחרי שכבר מאוחר מדי, כנראה שזאת תהיה הרפתקה בלתי נשכחת. אני הולכת בעקבותיה, הרוח קרה וחמה גם יחד, האוויר יבש מדי ואני משתעלת. השמש כבר שקעה והכל עטוף באור דמדומים מתעתע. מתחת לעצים כבר משתלט החושך על הכל. היד שלה קרירה בידי. אני נאחזת בה, החושך מעביר בי צמרמורת. "לאן אנחנו הולכות?", "אל תדאגי" והיא מחייכת. אני דווקא דואגת, אבל מבינה שזה לא יעזור לי. אני נאנחת וממשיכה, היא כבר רק צל חמקן בחושך שלפניי. אני מביטה למטה, מנסה לא למעוד על המדרכות השבורות, כבר מזמן הפסקתי להצליח להבין איפה אנחנו בכלל. זה נראה לי כמו אתר בנייה שומם באמצע שומקום. טוב, לא שומקום, אם אני מרימה את ראשי אני רואה אורות מנצנצים במרחק, ובכל זאת. אנחנו מגיעות לגדר, היא מזיזה קרש ואני רואה פתח. היא זוחלת בעדו. "בואי", היא מצווה ואני כבר על ארבע, מזדחלת דרך הפתח הצר. השתגעת, אני שואלת את עצמי בדממה, זה נראה מסוכן, אבל אני שותקת. יודעת שאין טעם להתווכח, היא הרי רק תביט בי בעיניי האיילה שלה ותשאל "מה יש לך לפחד כשאת איתי?" ואני כבר אראה בעיניה רמז קל לדמעות. אני הולכת אחריה, היא מטפסת על גרם מדרגות בנוי בחלקו, מסיטה וילון ניילון ונעלמת בצדו השני של הפתח. אני ממהרת בעקבותיה, החשיכה שמסביב נראית לי מאיימת. החשיכה שמאחורי הוילון אטומה לגמרי, אני מושיטה יד למול פניי, אני יודעת שהיא שם, אבל אני לא רואה אותה. אני מחניקה צעקה כשיד אוחזת פתאום בכתפי. אני שומעת אותה צוחקת. "טיפשונת, זאת רק אני" היא לוחשת. "שבי כאן" ואני מרגישה איך היא מובילה אותי לכסא. קר לי ואני רועדת, הפחד והקור שוברים את היכולת שלי להיסחף להרפתקה. אני מרגישה את היד שלה עוזבת את כתפי והחשיכה מאיימת עוד יותר, אני מנסה נורא, אבל החשיכה נשארת סמיכה. בדיוק כשאני חושבת שאני רואה נצנוץ אני מרגישה מטפחת נקשרת מסביב לעיניי. אני נדרכת, אבל כשהיא נושקת לעורפי אני נרגעת, מפתלת את אצבעות הרגליים בתוך הנעליים ומנסה להסדיר את הנשימה. "רק עוד כמה דקות" היא מכריזה פתאום, הקול שלה שובר את הדממה. אני נאנחת. הדקות נראות כנצח. אני חושבת שאולי נרדמתי לרגע, כי פתאום התעוררתי. משהו היה שונה. הרמתי ידיים לפנים, המטפחת עדיין הייתה שם, אבל משהו בחשכה שמסביב היה פחות סמיך. פתאום אני מרגישה אותה עומדת לפניי, הנוכחות שלה חזקה כל כך שאני מרגישה בה גם מבעד לעיניי הקשורות. "זמן להוריד את המטפחת" היא מכריזה בחגיגיות. אני מורידה אותה לאיטי, תוהה מה מחכה לי. היא עומדת מולי, ערומה ומחייכת. החדר כולו מנצנץ באור של מאות נרות בגוונים שונים. הרצפה מכוסה כולה בנסורת עם ריח חמים ומנחם של עץ רטוב. במרכז החדר פרושה שמיכת פוך עבה ועליה מפוזרות כמה כריות. מהתקרה משתלשל קריסטל שגורם לאור הנרות לנצנץ עוד יותר ולהשתקף בקירות החשופים, ערומים מטיח וצבע. אני שבה ומתבוננת בה, הגוף המלא שלה, החמוקיים הנפלאים, הכבדות הנעימה של שדיה בתוך התפאורה המהממת, אני מחסירה נשימה. בין רגליי אני מרגישה פתאום בחמימות מוכרת. אני מושיטה יד והיא מתקרבת, אני נושמת אותה. אני מקרבת אותה אליי וקוברת את פניי בין רגליה, נושמת אותה. עולה ממנה ריח טוב של סבון ומיניות שמתערבב לי עם ריח הנסורת והנרות. "לאט, לאט", היא שוב צוחקת והודפת אותי ממנה "בואי" והיא מושיטה יד. אני מתרוממת ונעמדת לצידה, היא נושקת לצווארי. אני מרגישה איך כולי מצטמררת, גם היא מרגישה והיא מעבירה יד מרפרפת על השד הימני שלי. אני מרגישה איך הפטמות מזדקרות דרך הבד. אני מנסה לגעת בה, אבל היא הודפת אותי. "עוד לא", היא לוחשת ומתחילה להפשיט אותי. נעל ועוד נעל, גרביים, הידיים שלה מדגדגות אותי ואני מצחקקת. היא פותחת את הרוכסן שלי באיטיות, אני לא מתאפקת ומצמידה אותה אלי. היא הודפת אותי בחיוך, נושקת על שפתיי, ופתאום אני מרגישה את היד שלה זוחלת בין הרגליים שלי. היא קרה ואני מצטמררת, השערות על ראשי סומרות פתאום. הפה שלי נפער בהבעה מטופשת של תענוג. היא חופנת את הישבן שלי ומחממת את הידיים שלה בין התחתונים לעור החשוף. המכנסיים והתחתונים שלי נופלים בדממה, עוטפים את קרסוליי. היא נושקת לתלולית הלחה שלי, הרגליים שלי מרגישות כמו מרגרינה. היא רואה איך אני כמעט מועדת וצוחקת, הידיים שלה מחבקות את הירכיים שלי. האף שלה תקוע בין רגליי, נושמת אותי. אני לא מתאפקת ומניחה את ידיי על הראש שלה. היא מרימה ראש ומסתכלת עליי, בתוך העיניים שלה אלפי נצנוצים של אור. חצי חיוך נסוך על שפתיה. פתאום היא צוללת בין רגליי ואני מרגישה לשון רטובה טועמת אותי, צמרמורת עולה בי ואני מרגישה את השערות על עורפי כאילו היו להן חיים משל עצמן. היא מעיפה אליי מבט בוחן מלמטה, צוחקת לי ומתרחקת. מתגרה בי פתאום ויושבת עירומה על הרצפה למרגלותיי. אני עומדת בדממה, מחקת את המשחק, מחכה לראות מה יהיה הצעד הבא שלה. אנחנו עומדות ככה כמה דקות, אני מרגישה איך הציפייה הופכת להיות בלתי נסבלת. אני מנסה לספור את הלהבות המרצדות, מנסה להתעלם מגלי התשוקה המציפים, אבל נשברת. כשאני יורדת על ברכיי ונושקת לה היא צוחקת. תמיד אני נשברת לפניה, לא מסוגלת להכיל יותר את הצורך. הפה שלה חם ואני מרגישה איך השפתיים לה נפתחות שאני מנשקת אותה. הלשון שלי מגששת בתוך פיה, מוצאת את קצה הלשון שלה ומשחקת איתה. אני עוצמת עיניים ומתמסרת לטעם שלנו שמתערבב. הפטמות שלי מזדקרות. היד שלי נמשכת לעורף שלה ואני מרגישה איך אני רועדת מתחושת השיער שלה על האצבעות שלי. היא ממשיכה להפשיט אותי, הצורך מתגבר גם עליה פתאום. אני מוכנה להתנתק מפיה רק לשבריר השנייה הנדרש כדי להעביר את החולצה שלי מעל לראשי. במומחיות היא מתירה את החזייה שלי ביד אחת. השפתיים שלנו עדיין מחוברות. כשאני שולחת יד לחפון את השד השמאלי שלה היא מתרחקת פתאום. מתנתקת ממני. "סבלנות", היא לוחשת. "לאט, לאט". אני מגרגרת בתסכול, אבל זה לא עוזר לי. היא קמה ומסמנת לי לבוא אחריה. אנחנו מגיעות לשמיכה והיא מסמנת לי לשבת ברגליים משוכלות עם הגב אליה. המטפחת נקשרת שוב לעיניי לפני שאני מספיקה לסרב. היא נושקת לעורף שלי ואני מרגישה את הנשימה החמימה שלה ואז פתאום היא מתרחקת ונעלמת. קר לי ואני מצטמררת. ידיים אוהבות מניחות שמיכה קלה על כתפיי החשופות. אני מנסה להירגע, אבל כולי רועדת מקור ותשוקה וציפייה. היא דוחפת אותי אחורה לעבר הכריות והגוף שלי נמתח כשאני מיישרת רגליים ושוכבת שם, כולי ציפייה. המשך יבוא....