enterlight
New member
סיפור קצר- חלק 1
זהו סיפור קצר שמתוכנן להיות כשלולשה חלקים. חשבתי שזה היה יותר יעיל בפורום כזה להעלות סיפור קצר מאשר ספר ארוך. להבות ללא קץ רילוק הביט סביב, מתאמץ לחשוב האם הוא מזהה את הסלע הגדול שמולו. הוא הציץ מדי פעם לעבר דייל שהניד ראשו בזלזול. "זוהי הדרך הנכונה, אני חושב" "רק רגע, אתה לא בטוח? אני חייב לומר שזו לא שעתך היפה ביותר. אם כי, למה כבר ציפיתי מ-רילוק מלך הניווטים" אמר דייל בציניות. "בסדר, בסדר, אז אנחנו לא בדיוק במסלול המתוכנן. רק אל תעלה באש עדיין, אני אמצא פתרון" רילוק העיף מבטו מצד אל צד, הוא מצמץ עיניו כמחפש את הדרך הנכונה (לפחות כך קיווה שזה נראה) למרות שבין זו למקום אמצאם עובר שביל ארוך בשם "אין לא מושג איכן הם". "טוב, אנו רשמית אבודים" הכריז דייל, מניף ידיו ביאוש תיאטרלי משעשע. "אנו לא אבודים, אנחנו פשוט... לא במקום שתכננו מראש" "כן, זה לגמרי אחרת מאבודים" ענה לו דייל, מגלגל את עיניו. ללכת לאיבוד אומנם נשמע מוגזם ואף מצחיק, כשמדובר בארץ קטנה כל כך. ואכן כך זה היה. הרי במוקדם או במאוחר יפגשו בחומת האש המקיפה את ארצם. אבל טיולים חסרי שחר שכאלה היו נהוגים אצל רוב האנשים שהגיעו אל מעבר לגיל המופלג של עשרים. השניים חזרו על עקבותיהם, מאוכזבים שלא הצליחו למצוא את האגם הכחול, במיוחד אחרי שרילוק הלהיב את דייל על מראה הצלול של המים, ללא ספק מראה נדיר בצד זה של העולם, לפחות כך תארו את זה. רילוק הוביל אותם חזרה. נוף סלעי, שטוף בצבעי חום ואפור שבהקו משמש היום, ליווה אותם בדרכם. הם מצאו עצם מול שביל אפר, אחד מני רבים שנוצרו מפיתול הרמות שמסביב והסלעים הגדולים. "אתה יודע משהו, הדרך לאגם הצתלבה בשלב מסוים בשביל כמו זה. אולי אם נעקוב אחריו נמצא את הדרך אותה חיפשנו" "תוביל את הדרך" אמר דייל, מסב ידו לכיוון השביל. בשלב זה החליט שאין לו כבר מה להפסיד, חוץ מארוחת ערב. רילוק הוביל אותם בדרך המתפתלת, כמו זוג מטיילים מנוסים, או ילדים משועממים, תלוי איך מסתכלים על כך. "כל הכבוד גאון, הגענו לחומת האש" דייל הניף ידו קדימה, מפנה את תשומת ליבו של רילוק לאש הבוהרת. לרוב היה קשה להבחין באש באור היום, במיוחד מפני שהאש הייתה צלולה כקרני השמש הבורקות. "לכל הרוחות עם האש הזאת, אתה יכול להסביר לי למה לא יוצא ממנה עשן? למה?" רילוק קלל מבין שניו, בועט באפר שבקרקע בעצבנות. "אני חושב שיוצא מספיק עשן מהאוזניים שלך כרגע" הקניט אותו דייל והוסיף באכזבה "בוא נחזור לעיר, אני גווע ברעב" "כן אתה צודק, אני גם חש רעב..." רילוק הרים מבטו אל עבר חומת האש ונדם, כמו שנהג כששאלו אותו שאלה מסובכת. "הבט לשם דייל!" "לאן? לאש? מה יש גילית, עוד אש" "לא אני רציני, בוא רגע" רילוק חש לכיוון האש. דייל הביט בו מנסה להבין אם הוא מחשק איתו או באמת ראה משהו. כשדייל הגיע למקום, מבטו העייף הוחלף למבט מופתע לא פחות מרוליק עצמו, שעמד שם בעיניים פעורות, נועץ מבט בוחן בחלק מחומת האש, שנראה, כך הסיקו, כחור בחומה. חלק מהחומה פשוט לא בער. נדמה שהאש החליטה לדלג על פתח אויר קטן. "אתה מצליח להבחין במשהו בפנים" שאל דייל, מבטו כרילוק מופנה למרכז הפתח שנוצר בחומה. "החומה עמוקה הרבה יותר משחשבתי. אבל, אני חושב שהפתח מתמשך עד הקצה השני... אני חושב" "טוב, אני נכנס פנימה" הכריז דייל, שקיווה כמעשיו יסווגו כאמיצים מאשר פזיזים, כמו שהם באמת. "חכה, מה השתגעת?! אתה לא זוכר מה קרה לאדרי כשניסה לחצות את האש. סיפרו לי שהאש סגרה עליו כל-כך מהר, שהאפר שנותר ממנו התעופף אל מחוץ לאש, שניות מרגע שנכנס" "נכון, אבל, יש כאן פתח. הוא ניסה לחצות דרך האש, אבל תרגיש, האש לא בוערת כאן" ידו של דייל משחקת בתוך המעבר הריק שבאש. "אולי זה איזשהו פתח אל העולם שבחוץ..." "... מה? גם אתה מאמין בשטויות האלה. אין עולם מעבר לאש. אתה יודע מה יש מעבר לאש? עוד אש!" דבריו של רילוק מצאו אוזניים אדישות, דייל כבר היה בעולמו שלו, מחפש את הדרך הטובה ביותר להיכנס. הוא התכופף לגובה הפתח והחל לפסוע בזהירות אל בין הלהבות. מיד הרגיש במחנק, לא מחוסר אויר, אלא מההרגשה שלהבות האש הולכות וסוגרות עליו. טיפות זיעה נטפו ממצחו, גופו רעד מהחשש שיסגר באש. הוא לקח נשימה מטהרת, ובאותה העת גרד עם ראשו, בלהבות שסגרו מעל. הרגשת הצריבה דחפה אותו אל מחוץ ללהבות. בצווחת כאב קלה. אאאי! "וואו, זה שורף" הוא נפל על הארץ, לרגלי רילוק והביט בפתח בכאב מהול בסקרנות. דייל נעמד ופיזר את האבק מגופו. הוא פנה לרילוק באכזבה "וואו, אני לא יודע איך אדרי עשה צעד אחד בתוך האש, זה מטורף" "כן, גם הוא היה מטורף" גחך רילוק, ונסה להכניס קצת הגיון לראשו של חברו. "מה אנחנו הולכים לעשות עם המידע הזה? חייבים לספר לכולם בבית על הפתח" "לשם שינוי אתה צודק. אולי למשהו יהיה רעיון איך לחצות את האש, בלי למות" הוסיף רילוק, והסתובב חזרה על עקבותיהם, גורר את דייל אחריו.
זהו סיפור קצר שמתוכנן להיות כשלולשה חלקים. חשבתי שזה היה יותר יעיל בפורום כזה להעלות סיפור קצר מאשר ספר ארוך. להבות ללא קץ רילוק הביט סביב, מתאמץ לחשוב האם הוא מזהה את הסלע הגדול שמולו. הוא הציץ מדי פעם לעבר דייל שהניד ראשו בזלזול. "זוהי הדרך הנכונה, אני חושב" "רק רגע, אתה לא בטוח? אני חייב לומר שזו לא שעתך היפה ביותר. אם כי, למה כבר ציפיתי מ-רילוק מלך הניווטים" אמר דייל בציניות. "בסדר, בסדר, אז אנחנו לא בדיוק במסלול המתוכנן. רק אל תעלה באש עדיין, אני אמצא פתרון" רילוק העיף מבטו מצד אל צד, הוא מצמץ עיניו כמחפש את הדרך הנכונה (לפחות כך קיווה שזה נראה) למרות שבין זו למקום אמצאם עובר שביל ארוך בשם "אין לא מושג איכן הם". "טוב, אנו רשמית אבודים" הכריז דייל, מניף ידיו ביאוש תיאטרלי משעשע. "אנו לא אבודים, אנחנו פשוט... לא במקום שתכננו מראש" "כן, זה לגמרי אחרת מאבודים" ענה לו דייל, מגלגל את עיניו. ללכת לאיבוד אומנם נשמע מוגזם ואף מצחיק, כשמדובר בארץ קטנה כל כך. ואכן כך זה היה. הרי במוקדם או במאוחר יפגשו בחומת האש המקיפה את ארצם. אבל טיולים חסרי שחר שכאלה היו נהוגים אצל רוב האנשים שהגיעו אל מעבר לגיל המופלג של עשרים. השניים חזרו על עקבותיהם, מאוכזבים שלא הצליחו למצוא את האגם הכחול, במיוחד אחרי שרילוק הלהיב את דייל על מראה הצלול של המים, ללא ספק מראה נדיר בצד זה של העולם, לפחות כך תארו את זה. רילוק הוביל אותם חזרה. נוף סלעי, שטוף בצבעי חום ואפור שבהקו משמש היום, ליווה אותם בדרכם. הם מצאו עצם מול שביל אפר, אחד מני רבים שנוצרו מפיתול הרמות שמסביב והסלעים הגדולים. "אתה יודע משהו, הדרך לאגם הצתלבה בשלב מסוים בשביל כמו זה. אולי אם נעקוב אחריו נמצא את הדרך אותה חיפשנו" "תוביל את הדרך" אמר דייל, מסב ידו לכיוון השביל. בשלב זה החליט שאין לו כבר מה להפסיד, חוץ מארוחת ערב. רילוק הוביל אותם בדרך המתפתלת, כמו זוג מטיילים מנוסים, או ילדים משועממים, תלוי איך מסתכלים על כך. "כל הכבוד גאון, הגענו לחומת האש" דייל הניף ידו קדימה, מפנה את תשומת ליבו של רילוק לאש הבוהרת. לרוב היה קשה להבחין באש באור היום, במיוחד מפני שהאש הייתה צלולה כקרני השמש הבורקות. "לכל הרוחות עם האש הזאת, אתה יכול להסביר לי למה לא יוצא ממנה עשן? למה?" רילוק קלל מבין שניו, בועט באפר שבקרקע בעצבנות. "אני חושב שיוצא מספיק עשן מהאוזניים שלך כרגע" הקניט אותו דייל והוסיף באכזבה "בוא נחזור לעיר, אני גווע ברעב" "כן אתה צודק, אני גם חש רעב..." רילוק הרים מבטו אל עבר חומת האש ונדם, כמו שנהג כששאלו אותו שאלה מסובכת. "הבט לשם דייל!" "לאן? לאש? מה יש גילית, עוד אש" "לא אני רציני, בוא רגע" רילוק חש לכיוון האש. דייל הביט בו מנסה להבין אם הוא מחשק איתו או באמת ראה משהו. כשדייל הגיע למקום, מבטו העייף הוחלף למבט מופתע לא פחות מרוליק עצמו, שעמד שם בעיניים פעורות, נועץ מבט בוחן בחלק מחומת האש, שנראה, כך הסיקו, כחור בחומה. חלק מהחומה פשוט לא בער. נדמה שהאש החליטה לדלג על פתח אויר קטן. "אתה מצליח להבחין במשהו בפנים" שאל דייל, מבטו כרילוק מופנה למרכז הפתח שנוצר בחומה. "החומה עמוקה הרבה יותר משחשבתי. אבל, אני חושב שהפתח מתמשך עד הקצה השני... אני חושב" "טוב, אני נכנס פנימה" הכריז דייל, שקיווה כמעשיו יסווגו כאמיצים מאשר פזיזים, כמו שהם באמת. "חכה, מה השתגעת?! אתה לא זוכר מה קרה לאדרי כשניסה לחצות את האש. סיפרו לי שהאש סגרה עליו כל-כך מהר, שהאפר שנותר ממנו התעופף אל מחוץ לאש, שניות מרגע שנכנס" "נכון, אבל, יש כאן פתח. הוא ניסה לחצות דרך האש, אבל תרגיש, האש לא בוערת כאן" ידו של דייל משחקת בתוך המעבר הריק שבאש. "אולי זה איזשהו פתח אל העולם שבחוץ..." "... מה? גם אתה מאמין בשטויות האלה. אין עולם מעבר לאש. אתה יודע מה יש מעבר לאש? עוד אש!" דבריו של רילוק מצאו אוזניים אדישות, דייל כבר היה בעולמו שלו, מחפש את הדרך הטובה ביותר להיכנס. הוא התכופף לגובה הפתח והחל לפסוע בזהירות אל בין הלהבות. מיד הרגיש במחנק, לא מחוסר אויר, אלא מההרגשה שלהבות האש הולכות וסוגרות עליו. טיפות זיעה נטפו ממצחו, גופו רעד מהחשש שיסגר באש. הוא לקח נשימה מטהרת, ובאותה העת גרד עם ראשו, בלהבות שסגרו מעל. הרגשת הצריבה דחפה אותו אל מחוץ ללהבות. בצווחת כאב קלה. אאאי! "וואו, זה שורף" הוא נפל על הארץ, לרגלי רילוק והביט בפתח בכאב מהול בסקרנות. דייל נעמד ופיזר את האבק מגופו. הוא פנה לרילוק באכזבה "וואו, אני לא יודע איך אדרי עשה צעד אחד בתוך האש, זה מטורף" "כן, גם הוא היה מטורף" גחך רילוק, ונסה להכניס קצת הגיון לראשו של חברו. "מה אנחנו הולכים לעשות עם המידע הזה? חייבים לספר לכולם בבית על הפתח" "לשם שינוי אתה צודק. אולי למשהו יהיה רעיון איך לחצות את האש, בלי למות" הוסיף רילוק, והסתובב חזרה על עקבותיהם, גורר את דייל אחריו.
