סיפור לא ריאליסטי ליום הזיכרון...

[שיפ1]

סיפור לא ריאליסטי ליום הזיכרון...

מתים לא קוראים מחשבות לילה והחדר שלי ואני ישנה. הכלב שלי נוחר, הוא חולם, ואני יודעת מתוך שינה שהרגליים שלו זזות והוא חולם שהוא רץ, לפעמים כשזה קורה ואני ערה אני יכולה להתערב שהאזניים שלו מתנפנפות ברוח הנחלמת. הוא מייבב מתוך שינה וזה מעיר אותי. ועל כיסא המחשב יושבת דמות כמעט שקופה לבושה מדי צבא מיושנים, גסי תפרים, של מילואימניקים. יש כתם מרושע על הירך השמאלית. לא ברור מה קורה שם, הרגל כמעט איננה, פרוצה. אבל הכל שקוף. מחזיק ספר ביד שקופה. ספר אמיתי, שלי, ומעיין בו. מדי פעם מסתכל עלי. אני מתעוררת-לא מתעוררת. תמיד ביום כיפור דברים חוזרים. אף פעם לא כתבתי על זה. עד היום. הוא צוחק תראי, יש לי בכיס השמאלי ספר שירים קטן של עמיחי, מוכתם בדם. הוא פותח אותו, מניח אותו על הספר הפתוח שלי, מראה לי "אבי פתאום מכל החדרים" - ודם שחור על המשך השיר. בדיחה קוסמית, הוא אומר. זה הולך למוזיאון שלהם. יחד עם שיר לשלום המחורר של רבין. אז מה שלומך הוא שואל פתאום. אני שותקת. חושבת. לא יודעת כל כך, אני עונה. החיים מוזרים. אני נחה רוב הזמן. הוא מחייך, מחנך, גם אני. אבל לא בא לי על מרד נעורים עכשיו. אני אומרת לו כולם אומרים שאם היית חי היה לך כבר פרס ישראל אחד בכיס לפחות. כולם אומרים שהיית עילוי, היית הולך לפוליטיקה, היית מנהל את כל האוניברסיטה, לא רק את החוג. הוא מוציא סיגריה. זה משגע אותי. מותר? הוא אומר הפסקתי בגלל אימך, אבל המוות הפריד בינינו, ואני יודע, שהיא הייתה מבינה. צוחק, זה כבר לא יהרוג אותי. אבל הוא רואה אותי ואולי חושב שזה חוסר רגישות מצידו, אז הוא מוריד את החיוך. היא נורא נגד, אני אומרת, עכשיו כבר יושבת על המיטה בשיער פרוע. אני רואה מצויין, למרות שאני בלי משקפיים. אני מדליקה אחת לעצמי. הוא מחייך חיוך קטן. זה לא בריא, את יודעת, את - הוא בורר מילים ...עוד צעירה. אבל נראה שהוא מבסוט. שאני כמוהו. אז מה? הוא אומר, שואף, הכל שקוף שם, מצחיק לראות את העשן מסתלסל בתוך הכלום החצי שקוף. אח, נשימה. הוא אומר אני מתגעגע לזה. ספרי לי. מה עשית עם עצמך. אתה לא יודע? אני תמהה. אני רוצה לדעת אם כל השיחות שלנו היו אמיתיות, אם זה נכון שהוא מסדר לי חניה כשאני חוזרת בלילה עייפה ורק רוצה לשים את המכונית ולעוף למיטה. הוא צוחק. חניות? אני? אף פעם לא הייתי טוב בזה..אבל מרצין. לא. לא. גם השיחות. זה לא אני. אני מאוכזבת. לא רציתי לדעת את זה. אבל כל כך רציתי לפגוש אותו. עכשיו, שיראה אותי עכשיו וידבר איתי, פתאום אני מרגישה שאין לי כל כך הרבה מה להראות לו. מה, בגילי הוא כבר היה, הספיק, כל כך הרבה. הוא לא שומע את המחשבות שלי. לא עוצר אותי בטון מעודד. מתים לא קוראים מחשבות. הוא אומר. לא מדברים עם החיים. למרות שאם הייתי יכול, הייתי מדבר ומדבר, איתך. ועם האחים שלך. ועם אימך. היא אומרת שהיא כועסת עליך לפעמים. בגלל שהלכת. גם - אני עוצרת. אבל הוא לא ידע אם לא אגיד. אני משלימה את המשפט גם אני. פתאום עולה לי בראש הסיפור של אימא על הנשיקה, שהיא לא נתנה לו לפני שיצא מהאוטו וצעד לתחנת האוטובוס, כשהיא הסיעה אותו לתחנה המרכזית. הוא יצא, והעמיס את הדברים, ונופף לה לשלום והתחיל ללכת, בלי נשיקה, אולי כי היא אמרה שתנסה למצוא חנייה ולבוא לחכות איתו. אבל היא עשתה ארבעה סיבובים ולא מצאה, ונסעה. מה יכול להיות, חשבה לעצמה, הוא חוזר בעוד שבועיים. ואני נזכרת גם בהאפלות ובפנסי המכונית הצבועים סגול אבל אני לא אומרת כלום, וגם על הנשיקה אני רק חושבת. לא חשבתי שאני אמות, את יודעת הלא. הוא אומר. שואף מן הסיגריה ומדבר בלי להחנק. החדר אפוף עשן. כמו טריק של קוסמים. אני מנפנפת בידי פוחדת שהוא ייעלם לי. אני עוד כאן, הוא אומר, אני רואה כשהעשן מתפזר את דמותו השקופה על הכיסא המסתובב, יושב, מסתובב, חושב. הוא מסתכל על הספר והלב שלי מחסיר פעימה. קראת? אני שואלת. הוא אומר כל הספר עלי. דווקא את נעשית כותבת. מכל האחים שלך. לא זה לא מפתיע אותי הוא מקדים את השאלה. את תמיד כתבת. כשמתת כתבתי שיר, אני אומרת, הרבה יותר זמן לוקח לי להגיד את זה משלוקח לקרוא את המשפט. עצרתי כמעט בכל מילה. כתבתי שיר שהייתה בו המילה "למה?" אולי מיליון פעם. אני יודע, הוא אומר. שמת אותו על הקבר שלי, מתחת לאבן של האסיסטנטית שלי. וזה סיפור. אימא שלי סילקה את האבן בהתחלה, והאישה המסתורית חזרה והחזירה אותה. ואימא שלי סילקה שוב ושוב היא הוחזרה ובסוף אימא וויתרה. היה לך רומן? אני שואלת. לא. הוא פוסק קצרות. מכבה את הסיגריה על הרצפה. דורך עליה עם הנעל הצבאית. מבעד לשחור אפשר לראות את הלהבה דועכת. זה קסם, אני חושבת. זה לא חלום, זה קסם אמיתי. בקבר, הוא אומר, אני מבקר לפעמים. וכשאת באה לבקר אני יודע ורואה. כל שנה את גדלה והופכת לאישה, אישה יפה מאוד, הוא מחייך, גדולה כמו סבתא מצד אימא. אבל יש בך גם משהו מאימא שלי. משהו בעיניים. גם היא כתבה, את יודעת. אני רוצה לדבר עלי ועליו. את הבאת לי פעם בחור לקבר. הוא אומר פתאום. בחור שלא התאים לך. ורק אותו הבאת לי להכיר, היה פעם גם הבחור המתולתל החמוד מה היה שמו? אני אומרת לו. נכון, נכון, הוא אומר. ומה עכשיו? יש מישהו? אני רוצה לשאול מה הוא עושה פה אבל פוחדת שהוא ילך. תבואי יותר, הוא אומר לי. חכה, אני אומרת, אל תלך עוד. כשאת באה, אל תלכי כל כך מהר. תמיד אתם רצים ברגע שנגמר הטקס. אני בוחרת מילים... יש לי המון שאלות, אני אומרת לו. הוא אומר בואי, תגידי מה את רוצה לדעת. אני אומרת לו. בלי לחשוב. יודעת בדיוק בגלל כל הפעמים שחשבתי על זה. הוא מדליק לו סיגריה נוספת מתוך הקופסא שלי ומתרווח, אני מתכרבלת להקשיב. ...התייצבתי, הוא פותח, ונרשמתי וחתמתי על ציוד. רובה ישן. קרבין אני חושב. וכובע ומימיה וחגור. ושק שינה ושלוש מחסניות ומעיל וחרמונית ונעליים ומדים...קולו מתערפל...אני נשכבת, מקשיבה בעיניים עצומות. מושיק היה הקצין קישור שלי, הוא ציוות אותי עם הבחור שילווה אותי לכל ההרצאות...בחוץ, במנחת, חיכה לנו מסוק...טסנו. אני זוכר את החרמון נוף מדהים, ברעש, אמרתי למלווה שלי שהנוף מדהים והוא אמר לי אני כבר רגיל. כל משפט נאמר שלוש פעמים לפחות...לא שמענו... והמסוק נחת, המון אבק עלה ורצנו, והמלווה שלי אמר הינה שם, אתה רואה את הבונקר? שם כולם מחכים לך. אני זוכר שצחקתי...בלי לאכול בלי לשתות... ישר לעבודה. רצנו... ולפני שנרדמתי הוא ליטף את ראשי בידו השקופה. לוחש לי את השאר את יודעת יותר טוב ממני... בבוקר חשבתי הנשיקה... לא שאלתי אותו על הנשיקה. ומחשבה שכבר מזמן התרגלתי לסלק עולה בי שוב

 

[מרקו אולסן]

מרגש ומעניין, מעוניינת בביקורת?

לא יודע אם קטעים כאלה כדאי לבקר בגלל רגישות הכותב.

 

[שיפ1]

חזרתי עכשיו, תודה על התגובה

אם יש לך הערות, או דברים שהפריעו, מאוד מעניין אותי לשמוע.

 

[מרקו אולסן]

לא הרבה הערות

מדובר בקטע אישי מאוד או לפחות כתוב כך. לא יודע אם מדובר בחוויה שלך ממש או שנכנסת כל כך טוב לתפקיד. התיאור של המציאות החלומית והדמות של החייל מאוד אמינים. מפריעים לי משפטים בני מילה אחת. זה לא נכון תחבירית. ואין פה ממש התפתחות סיפורית. אבל זה מעניין ומרגש בגלל שזה אמיתי. לא בהכרח סיפור מד"ב ופנטזיה במובן המקובל של המילים הללו.

 

[שיפ1]

אני מודה לך.

באמת לא מד"ב או פנטסיה, פשוט לא ראליסטי, ואולי גם פנטזיה במובן של WISHFUL THINKING למה הכוונה ב"משפטים בני מילה אחת"?

 

[מרקו אולסן]

יש בסיפור כמה מקומות

שבהם את כותבת משפטים שהם בני מילה אחת, כמו למשל המשפט הזה: "מותר?" יש כמה דוגמאות של משפטים כאלה בטקסט שלך. זה לא נכון מבחינה תחבירית ואולי לגיטימי כשמנסים לחכות משלב מסויים של דיבור.

 

[שיפ1]

אה, אבל אלה לא משפטים אלא

רפליקות. אני לא יודעת איך קוראים לזה בעברית. בחיי. אף פעם לא חשבתי על זה. רפליקה היא מה שאומרת הדמות. נגיד, ככה, במחזה. דמות: מותר?

 

[מרקו אולסן]

טוב, מה אני מבין ../images/Emo13.gif

 

[keanu reeves]

אמוציונלי

כתוב טוב ועם רגש. קצת מפריע לקריאה כשאין גרשיים בזמן דיבור.

 

[שיפ1]

תודה רבה.

 

[Mirrorshades]

אהבתי מאוד,

אני אוהב סיפורים מלאי רגש. חסרונן של הסוגריים באמת מקשה על רצף הקריאה. הכתיבה, ללא סוגריים, ועם משפטים לא בדיוק ברורים יוצרת תחושה כאילו זאת באמת נערה אמיתית, שמספרת חוויה פרטית שלה. וזה יוצא חזק.

 

[שיפ1]

תודה רבה!

 

[גרומיט]

לא יודע מה לומר

הסיפור כתוב טוב, יש בו גם הרבה מאוד רגש, אבל חלק ממנו מזוייף קצת, נובע ממוסכמות ספרותיות ולא באמת מהקרביים. דוגמה לזה ראיתי למשל בקטע בהתחלה עם הספר המוכתם בדם של יהודה עמיחי. יכול להיות שעומדת מאחורי זה חוויה אמיתית אבל היא לא נמצאת בסיפור ובמקומה הכנסת רק סמלים: ספר מוכתם בדם, ושיר על אב. אותם "אובייקטים" בדיוק היו הרבה יותר חזקים אם היית מצליחה לנתק אותם מהסמליות ולהפוך אותם למשהו אישי שהוא חלק מהקשר שלה אל האב ואל הזכרון. העניין השני שבלט לי הוא שבעצם אין לסיפור עלילה - יש בו שיחה בין אב מת ובת חיה... ואז הסיפור נגמר, בלי תהליך שיעבור על אף אחת מהדמויות. האם פגישה עם אביה המת היא דבר עד כדי כך שגרתי עבור הגיבורה עד שהיא יוצאת ממנו בדיוק כפי שנכנסה אליו? ודבר שלישי - מערכת היחסים בין האב והבת מעניינת (וגם זו שבית הבת והזיכרון של האבא, אני מניח), והגיוני שהכל בו יסוב סביב האבא, אבל הרי יש לגיבורה גם חיים מחוץ לסיפור, כאלה שהאבא מהווה בהם לכל היותר הקשר שולי. החיים האלה נכנסים לסיפור רק בשוליים, וגם אז רק כעובדות ולא כרגש. זה בלט לי במיוחד כשהאבא דיבר על החברים שלה - איך זה שאנחנו לא רואים את הרגשות שלה כלפי חבריה לשעבר? איך זה שאנחנו לא רואים את היחס שלה לאהבה? איזה תקוות יש לה שלא קשורות לאבא שלה? בטוח יש כאלה, וחלקן חייבות להתנגש עם דברים שהאב אומר או עושה. החיים, אחרי הכל, אינם רק השיחה הלילית הזאת. חייב להיות להם ביטוי אפילו במצב הרגשי שאליו הכנסת את הגיבורה.

 

[שיפ1]

ואו

קודם כל זה מרתק לקרוא התרשמות של מישהו חיצוני לסיפור, מפורטת כל כך. ראיתי שצרמו לך האיזכור של הספר המוכתם בדם של עמיחי (יעזור אם אספר שאכן כך היה? שאבא שלי נהרג כשספר של עמיחי עם השיר הזה בכיס שלו?) לא אלה לא סמלים, אני יכולה יחד עם זאת להבין כמה יכול לצרום שילוב כזה למי שרואה את זה כניסיון "אומנותי" .(לגבי, זה פשוט הומור, השיר של רבין על השלום, השיר של עמיחי שאתה בוודאי מכיר. המוזיאון לשרידים עם אלמנטים סמליים, שקרו במציאות - שמוזכר בסיפור ) לגבי העלילה, אתה לא היחיד שעלה על זה, ואתם שניכם צודקים, אין עלילה. כל שיכולה אני להגיד זה, שאם הייתם חווים חוויה דומה, אולי הייתם גם אתם רוצים לעצור את הזמן. אני (הגיבורה) לא רציתי התפתחות עלילתית, רק רציתי שלא ילך. אותו עיקרון גם לגבי החיים שלי והחברים. הוא שואל על החבר שלי, אני רוצה לדבר עלי ועליו. יכול להיות שהייתי מרחיבה כאן, יוצאת לאיזה פירוט לגבי החבר ההוא, והחבר השני אבל פחדתי שהוא יסתלק בזמן שאני מרחיבה... זאת הייתה התחושה. אתה כתבת: "האם פגישה עם אביה המת היא דבר עד כדי כך שגרתי עבור הגיבורה עד שהיא יוצאת ממנו בדיוק כפי שנכנסה אליו?" והשאלה שלי היא הפוכה: מה אם זה דבר כל כך נדיר שהגיבורה מפחדת לזוז, לנשום, ובודאי להשתנות? אגב, הגיבורה לא יצאה אותו דבר מהחוויה, והמשפט האחרון מרמז על זה. אותה מחשבה שהתרגלתי לסלק, התקוה שהוא יחזור עולה שוב., לטוב או לרע. יכול להיות שלא העברתי מספיק טוב את הפחד שלי שהוא ילך פתאום, אולי זה נראה לי מובן מאליו ודווקא צריך לחזק את הנקודה הזו? כי עליה מבוסס כמעט כל המצב בסיפור. המון תודה על התגובה המפורטת.

 

[גרומיט]

ודאי שאלה סמלים

תיארתי לעצמי שזה מבוסס על חוויה אמיתית (וכך גם כתבתי, נדמה לי), אבל זה לא מונע מהספר להיות סמל - בדיוק כמו השיר המגואל בדם בכיסו של רבין. תתחשבי על זה ככה - סמלים הם מה שיוצר משמעות בעולם. ברגע שאנחנו לוקחים משהו מהמציאות וטוענים אותו במשמעות נוספת, יצרנו סמל, ובמקרה הזה מדובר בסמל שמתכתב עם הרבה סמלים אחרים שכולנו מכירים. הסמליות הופכת את הרגש למשהו כללי, תקשורתי ומשותף, ולכן מרוקנת את כוחו "האישי". ותחשבי גם על עוד משהו באותו הקשר - בספר של יהודה עמיחי ("עכשיו ובימים האחרים"?) יש עוד הרבה שירים, רבים מהם נפלאים. לא רק שירים על אביו. כשהזכרון שלך ברר מתוכו שיר אחד הוא לא עשה את זה סתם - הוא עשה את זה כי השיר הזה מתחבר אצלך למשהו. לא בחרת מאותו ספר את "אלוהים מרחם על ילדי הגן", למרות שאדם אחר אולי היה מוצא משמעות עמוקה דוקא בהתרסה של עמיחי נגד אלוהים. המשהו הזה שאליו התחברת יכול להפוך בסיפור לעוד נדבך בקשר שלך עם האבא או עם בבואתו, או, לחלופין, הוא יכול להפוך למשהו כללי יותר - לסמל. את בחרת באפשרות השניה. זו בחירה לגיטימית, כמובן, אבל לדעתי איבדת כאן משהו בגללה. וסתם הערה שלא קשורה לכלום - כל מה שכתבת בסיפור הוא "נסיון אמנותי". גם הומור, התרסה, אירוניה וכו' הם אמצעים אמנותיים. אל תזלזלי בעצמך

 

[גרומיט]

אה, ועוד משהו

לגבי החברים והחיים שמחוץ לקשר עם האבא - ודאי שלא הצעתי שהגיבורה תתחיל לדבר עם האבא על החיים שלה ותבזבז את הזמן המועט על דברים כאלה, אבל בשיחות וביחסים בכלל יש הרבה דברים שנמצאים מעבר לדיבור - הבעות פנים, מחוות, שתיקות, ומכובן גם מחשבות. העולם האמיתי יכול וצריך להיכנס לסיפור דרך כל אלה - אם תתאמצי מספיק יכול להיות שתוכלי לשכנע את הקוראים דוקא מתוך מה שהגיבורה לא אומרת שיש לה עוד דברים בחיים, ודוקא אי האזכור שלהם והשתיקות שלה במקומות הלא נכונים ימחישו הרבה יותר חזק את רצונה שהוא ישאר עוד קצת ואיזשהו רצון "לא לומר את הדבר הלא נכון שיגרום לו להסתלק".

 

[שיפ1]

מבינה לגמרי את מה שאתה אומר

ואני אנסה ליישם את הדברים שאני מרגישה שאני יכולה לגעת בסיפור איתם ולשפר אותו. עוד קצת מהחיים שלה, עוד משהו מהחברים שהיו לה. אני לא בטוחה לגבי הסמליות של השיר של עמיחי, (לא זוכרת את שם הספר, אוף) כי נכון, הוא קיבל משמעות עבורי, והסמל שהתקבע החליף זרם של כאב ודמעות וצרחות. אז מה אני יכולה לעשות? אני בקושי יכולתי לסבול את עצמי לפני שהדברים הפכו לסמלים. איך לגעת בזה? זה יהיה בלתי נסבל, טוב שיש סמלים. אני אפרסם פה תכף המשך לסיפור, שיצא לי בזכות התגובה שלך. או אלטרנטיבה או משהו. פגישה, אבל בזמן אחר. איכשהו יש לי חשש שאם התמימות תלך לאיבוד, הקסם יעלם יחד איתה. ומה שישאר יהיה כל כך ארצי ואפשרי שזה נורא. אבל זה מה שיצא, ואני בעד החצנה של תהליכים, בעיקר פורום כתיבה, אז בבקשה. והרבה תודה.

 

[שיפ1]

מתים לא קוראים מחשבות חלק ב'

כל סיפור אפשר לספר בשני אופנים לפחות פעם אחת את תמימה, וחלשה מול המבשר והינה בפעם השניה את כבר לא תמימה, ועניינייך עניינים, וחייך חיים. ולסדר חניות זה לא מספיק, פתאום, מה גם שאת יודעת כבר, מזיכרון חלום ישן שנדמה לך שחלמת, שהוא לא באמת קשור לזה. בזמן ההוא המינוס בבנק גדל כאילו היכה שורש במדרכה ואיים להפוך את חיי על פיהם כשיפרוץ ויעלה לתוך הבית, שובר את החלונות, ננעץ בבשרי ומצמיח עלים בליבי. ובאותו יום, בנוסף, גם ביטלתי את המנוי לקופידון. אחרי שיחה מטרידה עם המנהלת שחזרה ואמרה לא תמצאי, לא תמצאי. בחורה שיושבת לבד בבית כל היום לא יכולה לפגוש אנשים חדשים. בשביל זה אנחנו כאן, אבל אני הייתי אחרי שתי פגישות מחרידות כל אחת בדרכה: הראשונה עם אדם כל כך מכוער שצווחה נתמלטה מפי כשראיתי אותו, פתחתי את הדלת ושם הוא עמד, ואני צרחתי וטרקתי את הדלת בחזרה. הוא צלצל שוב בסבלנות, ואני פתחתי אותה כאילו כלום. היי, אמרתי, לא מוכנה ולא מתכוונת לדבר על הצווחה הראשונית. אבל היא עמדה בינינו כל זמן הפגישה התיישבה בכל שתיקה מעיקה מכבידה אותה עוד יותר. אני באמת צריכה להפסיק לפגוש אותם בבית, אמרתי אז לעצמי, אבל המחזר הבא שיכנע אותי שהוא גר קרוב, ואני הייתי עייפה וממילא יש קסם בלהיות הנסיכה שיושבת בבית מחכה למחזרים, ואומרת להם "תצחיקו אותי". אז אמרתי לו בוא. הוא היה איום. כשהגיע לדירה נכנס מיד והתיישב, בלי להתייחס אלי כמעט. אני סגרתי את הדלת אחריו וניגשתי, הוא כבר היה ישוב והעביר ערוצים בטלביזיה, לערוץ הספורט. "אתה רוצה משהו?" שאלתי. "בירה" הוא זרק, מגביר כאילו גר פה כל חייו. די מהר הבנתי שהוא התקשר אלי מלכתחילה כי התקלקלה לו הטלביזיה ורצה לראות את המשחק. החלטתי לעשות לו שיחה, הוצאתי את הטלביזיה מהתקע. - מה את רוצה? הוא הביט בי בעיניים עייפות. - אתה לא מתייחס אלי, אמרתי, מה אני נראית לך מלצרית? - תביאי עוד בירה. - לא! אני מציעה שתלך. - אחרי המחצית. - לא! - אחרי המחצית באימא'שלך. - לא! אני קוראת למשטרה. - בסדר, בסדר, אני מתחפף. וכשיצא טורק את הדלת אחריו עוד זרקתי, "תתקשר?" הגיב ב"פחחח". ונעלם. ביטלתי את המנוי לקופידון. ולאישה ההיא אמרתי: אז אני לא אמצא. אבל הלב שלי היה כאוב, דחוס ודחוי. כשהלכתי לישון ניסיתי לספר לעצמי סיפור אהבה מוצלח, ונרדמתי לפני שקרה משהו מעניין. ובאמצע הלילה אני מריחה ריח מוזר, של עשן. אני הפסקתי לעשן לפני חצי שנה ומאשימה את כל הדיכאונות שלי בהפסקה הזו, מחזיקה סיגריות במגירה של המחשב רק כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה לא לעשן אותן. ופתאום, מישהו מעשן לי אותן. אני פוקחת עיניים מבולבלת לחלוטין. רואה חייל יושב על כיסא המחשב שלי והוא שקוף לגמרי, מלבד עשן מסתלסל בין קווי המתאר של גופו. ברור לי שזה אבא שלי. אני מרגישה מין אושר קטן שעולה כמו גל ושוקע מיד. כל מה שאני מצליחה להגיד זה: הסיגריות שלי. לקחתי בלי רשות, אני מצטער, הוא אומר. זה בסדר, אני כבר לא מעשנת. יופי, זה טוב. זה טוב. שתיקה. באת כבר פעם. אני אומרת. זו לא פעם ראשונה שאתה מבקר אותי. פעם ראשונה בדירה הזו, הוא עונה. דירה יפה. התקדמת. את עובדת, יש לך כסף. יש לי מינוס אני עונה לו. הוא יכול היה להגיד לי, "רק אחד?" ולהתחיל לצחוק, אם היה חי וזו הייתה שיחה שיגרתית של אבא ובת ששניהם בחיים. אבל לא פיתחנו. לא זכינו. זה רק כסף, הוא אומר, נראה שהנושא לא מעניין אותו במיוחד. ברגע שתתחתני יהיה לך על מי להשען, ותפסיקי לדאוג על כסף. להתחתן? המוח שלי מתעורר בחדות. גם אתה מתחיל עם העניין הזה? מי שלח אותך? אימא? שנינו היינו רוצים שתהיי מסודרת. אתה לא יודע מה אימא רוצה. אימא שלך צועקת עלי בחלומות. מאשימה אותי במה שקורה לכם, כועסת שאני לא איתה, דוחקת בי לעזור לך עם המינוס ולאחים שלך עם הצרות שלהם. לכולם אין מנוחה, לה אין מנוחה, שום דבר לא מסתדר. אני שותקת. אימא סיפרה לי מזמן איך היא צועקת עליו. כחליתי היא אמרה אתמול צעקתי על אבא. נורא כעסתי עליו, אמרתי לו איך אתה מרשה דבר כזה?? אני כן יודע מה היא רוצה, הוא אומר, לא מודע למחשבותיי, הוא לא קורא מחשבות ואני כבר לא מצפה שידע. הוא הסביר לי הכל ואני הבנתי. אנחנו רוצים אותו דבר. אבל אתה הסתלקת. אני יודעת שאני חוזרת וחוזרת על אותה האשמה, וזה לא עוצר אותי. אתה עזבת אותה עם ארבעה ילדים. בשביל...בשביל סתם! הוא לא עוצר אותי. הוא מסתכל בי, במבט השקוף שלו, במבט סבלני סוקר את הרעידות שלי, הוא מרחם עלי. אני חושבת ,הוא מת ואני מסכנה? אתה הסתלקת! בשביל מה היית צריך להתנדב? היית כבר בכל המלחמות, בשביל מה להתנדב לעשות הרצאות לחיילים במקום כל כך מסוכן. לא רצו לגייס אותי. היית בן 43! אחרי שתי מלחמות! את לא יכולה להבין. לא, אני לא יכולה. הקול שלי נשבר לחתיכות. די די. אומר הקו. מר קו. הוא מכבה את הסיגריה ומניח יד על ראשי. זה בלתי נסבל בעיני. בלתי נסבל. אני מסלקת את ידו. זה בלתי נסבל. הסילוק בלתי נסבל. שלא תעיז ללכת. אני מסננת. עיני עצומות. אני לא חי, אני שומעת את קולו, אחרי כל השנים האלה הייתי מזהה את הקול שלו באולם הומה אדם. אי אפשר לא לזהות. אני מתקפלת במיטה. הוא לא מעיז ללטף שוב את ראשי. ורק מדבר. אני לא חי, את יודעת. אני לא יכול לעזוב אותך יותר משכבר עזבתי. תשני, ובבוקר הכל ייראה כמו חלום. לא רוצה. אני בעיניים עצומות. אני לא אשן יותר אף פעם. אני שומעת אותו נאנח. אל תבוא יותר אף פעם. אני לוחשת. והוא אוסף את קיומו המזערי ומתאיין חלקיק אחרי חלקיק. את כל זה אני שומעת בעיניים עצומות. כשאני פוקחת את עיני אני לבד. בחושך, לוקחת סיגריה מהקופסא שחסרה בה סיגריה, ומציתה אותה ומעשנת, מאפרת לצד הבדל הכבוי, וליד האפר שלו המונח במאפרה המאולתרת. מחר אני אלך לקנות קופסה ואהרוס את הכל.

 

[גרומיט]

בגלל שאני עקשן...

אני חייב להמשיך לדרוך לך על הנקודות הכואבות - אני מבין היטב (ואפילו מזדהה, כפי שיזדהה כל אדם שחווה אובדן טראגי) את מה שאמרת לגבי כוחם המגן של הסמלים. איכשהו, כשאני מביט לאחור על ה"שבעה" של אבא שלי (מה שקרה בגיל שונה מאוד משלך ובהקשר שונה מאוד), נדמה לי שתשעים אחוז ממה שנאמר שם, מפינו ומפי המבקרים, היו קלישאות וכל מיני דברים סמליים שריככו לנו במעט את הכאב. יחד עם זה, הסמליות הזו היא גם בריחה. לך זה מותר (ואפילו מועיל. אני בעד). הדמות שלך, לעומת זאת, תהיה לדעתי הרבה יותר מעניינת אם תכריחי אותה להתמודד מחוץ לחומת ההגנה הזו של הסמליות. שתסבול במקומך - היא מסוגלת לזה. את המשך הסיפור אנסה לקוא יותר מאוחר. עכשיו עייף. רוצה לישון.

 

[שיפ1]

אין צורך, זה יצא איום ונורא.

קראתי עכשיו והזדעזעתי מעצמי. בעניין הסמלים, אין על מה להתעקש, אין בינינו וויכוח. אני הכי בעד ללכלך ולהתרחק מה"PRINT" ככל האפשר, ולהעיז לטעות במקום להאחז בסמלים מוכרים ושחוקים רק בגלל שהם "בטוחים" זה משהו שאני מאמינה בו לחלוטין. אני מנסה לחשוב על הנייר: כאן בסיפור שלי הגיבורה פוגשת את אבא שלה. היא לא לבד. מה האפשרויות: אחת: היא מתחילה לצרוח ולבכות ולזעום עליו שתיים: היא שותקת בהלם מוחלט, מנסה להבין ואז מתחילה לצרוח ולבכות ולזעום עליו. שלוש: זה לא באמת קורה. אני מנסה לדמיין עכשיו משהו כזה, אבל באמת: כלומר, אבא שלי, חי לחלוטין חוזר הבייתה, ומה אני ארגיש. זרות, וקרבה, הופכי בטן, אני מניחה. מתחלפים ביניהם בקצב לא הוגן. יש בזה משהו עלוב במחשבה הזו. ואילו סיטואציה חלומה\אמיתית לא אמיתית של מפגש עם המת, לתחושתי לא יכולה לעורר עוצמה כזו של רגש אמביוולנטי, היא גם לא יכולה להכיל אותו. בגלל העדינות שמתעוררת במפגש עם משהו בלתי נתפס ועדין כמו פרפר, שנשימה עלולה להרוג אותו. ובגלל הדבר הזה שאני לא יודעת אם הוא מוכר לכולם כמו לי - שכשמתרחש מפגש טעון לרוב אני שוכחת להגיד את רוב הדברים שרציתי, מפספסת לחלוטין עם הרגש, ואומרת את כל הדברים הלא נכונים. לכן אני עדיין לא רואה איך אפשר לקחת סיפור כזה ולהכניס לו את הדברים הנכונים העוצמתיים, האותנטיים והלא מעובדים, ושעדיין תישאר בו העדינות התמימה ועצובה שהרגשתי שאמורה להיות בו. אבל אני אנסה, לקפוץ הרבה מעבר ל"המשך" שיצא לי כאן. כי ככל שאני כותבת טעוני נגד מנומקים להפליא משהו לוחש לי שיש אפשרות. זה יקח זמן. ולא בטוח שזה יצא יותר יפה.