יאיר בן משה
New member
ניהול שפע - זו הבעיה האמיתית
למדנו והשתלמנו בתפיסות ניהול שונות, ניהול סיכונים, ניהול לפי אילוצים, ניהול בתנאי חירום ומחסור, הגענו לשלב בו הנושא הקריטי לחיינו הוא "ניהול השפע". השפע הזה המתאסף ונאגר ומציף וממלא אותנו עד צוואר. גם את גופנו ההולך ומשמין, וגם את הארונות והמחסנים הגדלים ומתמלאים. והחדרים והמחסנים והמרתפים ועליות הגג. ואין כאן יד המקרה, אנו דור הביניים בין הורינו שחינכו אותנו "לא לזרוק כלום", לבין הילדים שדורשים מאיתנו "לקנות עוד ועוד". וכאשר מצד אחד קונים ללא הרף, ומאידך לא זורקים, "כי זה עדיין תקין", נוצר מצב של התמלאות והתנפחות השפע. אנו דור אחרון לצנע ולמצוקה ודור ראשון לקנייונים, טלביזיה ופרסומת בוטה, נלחצים משני הצדדים. קונים מזון בגלל האריזה המפתה, אך נמנעים מלהשליך חלה שייבשה, (כי בהודו ובסומליה יש רעבים). וכך אני תופס את עצמי בעת איסוף הכלים מהשולחן דוחס לפי (ומשם אל הכרס התופחת) פרוסה נגוסה למחצה ושיירי סלט מיותרים, "כי אוכל לא זורקים". וכך אנו הולכים ומתמלאים, ונאלצים ורוכשים עוד ארונות ועוד מדפים, ובונים חדרי ארונות ושוכרים מחסנים וגם החניה מתמלאת ועלית הגג והבוידם נדחסים. אנו דור ביניים, הסופרמרקט נגיש וכלום לא חסר בכל יום ועונה, ויש חנויות הפתוחות 24 שעות, ובכל זאת המקרר בבית הולך ומתעצם וגם המזווה תופח ונופח, והשפע מציף ונערם ואין מקום לזוז בבית מרוב מליון חפצים והמון עציצים, ומזכרות מכל טיול בחו"ל, ומתנות משני צידי המשפחה, ועבודות יד של הילדים, וספלים מיותרים כי קנינו נס קפה לחגים, וצלחות בלתי נחוצות כי קנינו מרק בשתי אריזות. ולכל הרוחות תגידו מה עושים עם סט מהודר של 11 סכיני מטבח בתוך מתקן בצורת טווס עב זנב. אנו סוחבים איתנו בתת הכרה את זיכרון הרעב בגטו ובירושלים הנצורה, הצנע וגם תסביך מצדה, ולכן כתגובה מהבטן ולא מהראש, ממשיכים לתמוך בחקלאות מקומית בזבזנית מים וקרקע וחסרת תכלית ועתיד. רוכשים מקררי ענק דו דלתיים, ארונות מטבח תלת מפלסיים, ומשקיעים כספנו בבתים רחבי נפח וחדרי מחסנים, וממשיכים לשלם גם עתה בחיינו ומאגרינו את מלחמות העבר וסיוטי דברי הימים. דרושה "צרכנות נבונה", דרושה "חשיבה חדשה". דרושה התייחסות הגיונית ולא היסטרית. עלינו לראות בשפע הנאגר סימפטום למחלה והתמכרות. מין בולמיה כבדה של דעות קדומות וחפצים, מול אנורקסיה קמצנית וקשה של השכל והתבונה
למדנו והשתלמנו בתפיסות ניהול שונות, ניהול סיכונים, ניהול לפי אילוצים, ניהול בתנאי חירום ומחסור, הגענו לשלב בו הנושא הקריטי לחיינו הוא "ניהול השפע". השפע הזה המתאסף ונאגר ומציף וממלא אותנו עד צוואר. גם את גופנו ההולך ומשמין, וגם את הארונות והמחסנים הגדלים ומתמלאים. והחדרים והמחסנים והמרתפים ועליות הגג. ואין כאן יד המקרה, אנו דור הביניים בין הורינו שחינכו אותנו "לא לזרוק כלום", לבין הילדים שדורשים מאיתנו "לקנות עוד ועוד". וכאשר מצד אחד קונים ללא הרף, ומאידך לא זורקים, "כי זה עדיין תקין", נוצר מצב של התמלאות והתנפחות השפע. אנו דור אחרון לצנע ולמצוקה ודור ראשון לקנייונים, טלביזיה ופרסומת בוטה, נלחצים משני הצדדים. קונים מזון בגלל האריזה המפתה, אך נמנעים מלהשליך חלה שייבשה, (כי בהודו ובסומליה יש רעבים). וכך אני תופס את עצמי בעת איסוף הכלים מהשולחן דוחס לפי (ומשם אל הכרס התופחת) פרוסה נגוסה למחצה ושיירי סלט מיותרים, "כי אוכל לא זורקים". וכך אנו הולכים ומתמלאים, ונאלצים ורוכשים עוד ארונות ועוד מדפים, ובונים חדרי ארונות ושוכרים מחסנים וגם החניה מתמלאת ועלית הגג והבוידם נדחסים. אנו דור ביניים, הסופרמרקט נגיש וכלום לא חסר בכל יום ועונה, ויש חנויות הפתוחות 24 שעות, ובכל זאת המקרר בבית הולך ומתעצם וגם המזווה תופח ונופח, והשפע מציף ונערם ואין מקום לזוז בבית מרוב מליון חפצים והמון עציצים, ומזכרות מכל טיול בחו"ל, ומתנות משני צידי המשפחה, ועבודות יד של הילדים, וספלים מיותרים כי קנינו נס קפה לחגים, וצלחות בלתי נחוצות כי קנינו מרק בשתי אריזות. ולכל הרוחות תגידו מה עושים עם סט מהודר של 11 סכיני מטבח בתוך מתקן בצורת טווס עב זנב. אנו סוחבים איתנו בתת הכרה את זיכרון הרעב בגטו ובירושלים הנצורה, הצנע וגם תסביך מצדה, ולכן כתגובה מהבטן ולא מהראש, ממשיכים לתמוך בחקלאות מקומית בזבזנית מים וקרקע וחסרת תכלית ועתיד. רוכשים מקררי ענק דו דלתיים, ארונות מטבח תלת מפלסיים, ומשקיעים כספנו בבתים רחבי נפח וחדרי מחסנים, וממשיכים לשלם גם עתה בחיינו ומאגרינו את מלחמות העבר וסיוטי דברי הימים. דרושה "צרכנות נבונה", דרושה "חשיבה חדשה". דרושה התייחסות הגיונית ולא היסטרית. עלינו לראות בשפע הנאגר סימפטום למחלה והתמכרות. מין בולמיה כבדה של דעות קדומות וחפצים, מול אנורקסיה קמצנית וקשה של השכל והתבונה