נגינה.

[ליטליסטית]

נגינה.

אני אוהבת כשתווים של פסנתר נש ב רים, וגם חוברות תווים ישנות, שהרוב כבר נמחקו מזמן. אני אוהבת כשאני יכולה לבנות לי את המנגינה של עצמי.

 

[dont worry]

../images/Emo191.gif

לא מאוד אהבתי. ההתחלה טובה, ואפילו השבירות של הנשברים לא מפריעות. "שהרוב כבר נמחקו מזמן" - המשפט הזה מוזר קצת. אולי "שהרוב כבר נמחק מהן". אני לא אוהבת כל כך את הסוף שמהווה את המסקנה של השיר פחות או יותר.

 

[ליטליסטית]

תודה.../images/Emo142.gif

הקפצהקפצהקפצה.

 

[אופטימית עצובה]

ליטל (תגובה מלב אל לב)

אני אוהבת כשתווים של פסנתר נש ב רים, וגם חוברות תווים ישנות, עד השורה הזאת זה היה בסדר. אפילו השבירות לא נראו מאולצות מדי, כמו ששבירות פוסט-מודרניות שכאלה עלולות להיראות. אבל כאן מתחילה הידרדרות מהירה: למה השתמשת שוב במילה "תווים"? היא כבר מופיעה בשורה השניה. שהרוב כבר נמחקו מזמן. המשפט הזה בעייתי בניסוח שלו. ה'רוב' וה'נמחקו' כאילו לא קשורים לכלום. אם כבר, או "הרוב נמחק" או "רובם נמחקו". אני אוהבת כשאני יכולה לבנות לי את המנגינה של עצמי. הסוף הזה מאוד לא מתאים כאן. השיר הזה צועק שימלאו אותו, שיוסיפו לא קצת בשר. עכשיו הוא רזה כזה, ממש שלד, צריך למלא אותו ולהלביש אותו. במקום מסוים השירים שלך, האחרונים, קצת מזכירים לי את עצמי כשאני כותבת שיר: יש אנשים שכותבים שורות על גבי שורות עד שמגיעה להם השראה אמיתית וכמה משפטים טובים, אני לא עובדת ככה. אני צריכה שיהיה לי שביב של שורה, משפט, אפילו צירוף מילים, איזשהו קצה חוט השראתי, ואני תמיד ממהרת לכתוב אותו כדי שלא אשכח, ואחרי שאני מושכת בקצה החוט הזה שאר המילים והמשפטים והגוף והבשר מצטרפים כבר מעצמם. זאת אומרת, אם כותבים מסוימים צריכים להוציא מהשרוול עוד ועוד מטפחות לבנות כדי למצוא פתאום אחת צבעונית - אני חייבת לראות קצה של מטפחת צבעונית מבצבץ מהשרוול שלי, ורק אז, כשאני מושכת אותו, אז כבר יוצאות עוד ועוד מטפחות צבעוניות. ככה אני מרגישה שגם את עובדת: יש לך קצה של רעיון, ואת ממהרת מאוד לכתוב אותו על הנייר, לשלוף את קצה המטפחת הצבעונית. אבל בניגוד אליי, שהמטפחות הצבעוניות האחרות זורמות להן החוצה ממני בלי חשש ומצטרפות אחת לאחת, את עוצרת; מוציאה את המטפחת הצבעונית האחת שלך, זו שקרצה לך כול-כך, ואת כול-כך מפחדת לאבד אותה או לשחוק אותה עד שאת לא מאפשרת לשאר המטפחות הצבעוניות שעשויות לבוא בעקבות המטפחת הראשונה לצאת החוצה. את עוטפת את הרעיון היחידי שלך, הגולמי, וכותבת אותו על הנייר במן חרדת קודש שכזאת, שאת בכלל לא רואה עד כמה הוא עירום ובוסרי והתחלתי. מעניין אותי לראות שיר שלך שבאמת תלכי בו עד הסוף. אל תדאגי, שיר יכול להכיל יותר מרעיון אחד ויותר מחמישה משפטים, ואת לא צריכה לפחד. אני בטוחה שזה רק יוסיף לכתיבה שלך, לנפח שלה, לעומקה. תוציאי מעצמך עוד ועוד מטפחות צבעוניות, ואל תפחדי לשחות בתוכן ולעצב אותן. וגם אם תיאלצי להוציא מעצמך מטפחות לבנות רבות לפני שתפרצי את סכר המטפחות הצבעוניות, תאמיני לי, זה כול-כך יהיה שווה את זה.

 

[ליטליסטית]

אוי, שירה,

אני כל-כך מבינה פתאום על מה את מדברת. מליון תודה.

 

[יוצרת עננים]

לא יודעת

אולי לא הבנתי למה התכוונת, זה היה קצת מפוזר מדי בשבילי. כאילו את מדברת על משהו שנמצא מחוץ לשורות השיר. רק מה, מאד אהבתי את הניסוח הזה: "אני אוהבת כשאני...". חכם.

 

[ליטליסטית]

תודה לך.../images/Emo39.gif