משהו רע הולך לקרות
משהו רע הולך לקרות. בכך אין לי שום ספק. כיצד יכולים בני האדם להמשיך לחיות את חייהם כאילו פעמון ענקי לא מצלצל מעל ראשם ? יכולת ההדחקה היא מאפיין נרכש,כך מסתבר, כאשר אתה חי בפיסת האדמה הזו על פני כדור הארץ. קשה שלא להרגיש את המתח המציף את האויר. זה כאילו מלאך המוות בכבודו ובעצמו מהלך בנינו. הוא עומד ומשחק בכדור, מקפיץ אותו לאויר, משחיז את סכיניו בהפוגות וממתין. מלאך המוות בכבודו ובעצמו. מה מחזיק חברה על טילה ? האם חברה יכולה להתקיים כאשר מונחת על צווארה סכין משויפת היטב, סכין המוכנה למלוק את ראשה בשניה שתוכל ? לא. לא לאורך זמן. אך הדחקה היא תכונה נרכשת במחוזותינו, מהר מאוד כל סכנה – גדולה ככל שתהיה, מקבלת תיאורים מגוננים כדי להתאימה למציאות ולהסיר את החשש. אך מלאך המוות – צעדיו איטיים , והוא מתמיד בהם. הרבה מתקוות החברה תלויות בצה"ל. צה"ל הוא המפלצת האימתנית שיכולה לאכול כל דבר ובקלות. החברה הישראלית יכולה להמשיך להתקיים באשליה הביטחונית משום שהיא בטוחה ש"צה"ל מוכן לכל אפשרות". זו הרי משנתו של כל מפקד כאשר הוא מתראיין בתקשורת. איש מהם לעולם אינו שוכח שהקניית תחושת ביטחון – גם אם הגיבוי לאמירות מוטל בספק ותחת עננה כבדה, היא מטרה בפני עצמה. לא מעט מהאמירות מופנות לא כך. כלפי האויב עצמו. אך מהי האמת ? האם האופיום הנימכר להמונים כדי לאפשר להם לחיות את חיי היום יום מבלי להיות טרודים יתר על המידה, הוא אכן סחורה רצויה ? נדמה כאילו כל המנגנונים כולם מטרתם אחת – שקט ציבורי. "לא לעורר בהלה". כאילו בכדי למנוע פאניקה שווה לשלם כל מחיר, כולל אופיום ציבורי ומשתק. "שילכו לעבודה וישתקו". לא כך. האיום האירני הולך ומתרחב, ריחו של מלאך המוות הולך והופך מוחשי יותר ויותר. אירן מושכת זמן ועוד זמן, האם אין יודעים זאת במערב ? האומנם חושב המערב שאחרי כל ההצהרות יקום יום אחד המנהיג האירני ויחזור בו מכל הצהרותיו? לא כך. במערב יודעים בדיוק מה הם תוכניותיו של המנהיג האירני, פצצה גרעינית. אך לאף אחד במערב אין את הכוח לעשות עם זה משהו, למי באמת יש כוח לעוד מלחמה ? האם העלות אל מול תועלת של סיכון חיי אדם בקואליציה מערבית נגד אירן שווה את זה ? האם המערב מוכן לאבד את חייליו הדמוקרטיים? לא כל כך מהר. האיום לא מספיק מוחשי, האיום מושמע כנגד ישראל ולא כנגדם. אז הדחקה הפכה לאחת מהתכונות הרצויות. המערב מוכר את השקר לעצמו כי מבחינתו חובה לקדש את הערך האומר "מיצינו את כל האפשרויות" גם כאשר ברור לכולם שמיצוי כל האפשרויות משמעותו סחבת שרק מקדמת את האיום והופכת את האופציה הצבאית לקשה יותר ויותר. אך את המחיר לא תשלמנה צרפת, גרמניה או בלגיה, גם לא ארצות הברית שחייליה בקרוב מאוד יצאו את עירק. את המחיר תשלם הדמוקרטיה המזרח תיכונית היחידה. מדינת ישראל. כל האיומים מושמעים כלפיה, כורים אטומים נחשפים, ניסויים בטילים ארוכי טווח לוקחים חלק, שואת היהודים מוכחשת וכל הזדמנות מנוצלת להכפשה מצד מנהיגי אירן עד האחרון שבהם. עובדה זו עשויה אולי להסביר את אורח הרוח שמפגינות אומות העולם כנגד אירן. אותה דינמיקה שהתפוצצה להם בפרצוף כאשר היטלר החל את מסעו בעולם. המנהיגים בישראל אינם טיפשים חמורי סבר. כל אידיוט יודע לקרוא את התמונה. זיכרון השואה עוד מהדהדת באוזנינו, "לא ניתן לזה להתרחש בשנית" חרטה על דגלה מדינת היהודים. רואים המנהיגים בישראל את אין האונות בעולם המערבי, את הרצון לשכב על מי מנוחות. שלוות נפש ומשחקי כדורגל. אף לא מדינה אחת תזיז את עכוזה השמן המתרווח, עיניהם נשואות לארצות הברית. והאחרונה? עייפה ממלחמות המזרח התיכון, "איך זה תורם לי?" שואל האזרח האמריקני וטוחב לפיו המבורגר. והאמת? מה הוא באמת צריך את זה? זה מה שאומר אובמה לעצמו ומחבק את פרס הנובל. בואו נדבר, נדבר עם כולם. נדבר ונדבר. ההיסטוריה הישראלית רוויה בצמתים בהם היה עליה לקבל החלטה הרת גורל כדי להנצל. בזכרון הישראלי חרוט עמוק ההבדל שבין מכת המנע ב67' למתקפת הפתע של 73'. לישראלים אין איפוק וסבלנות רבה מדי, הסכין המונחת על צווארה קרוב יותר מכפי שאמריקה מייחסת לו. "לא ניתן לזה להתרחש בשנית" מהדהד המשפט במוחנו. עייפתי גם אני ממלחמות. רוצה לשבת כמו ידידי בני האדם בעולם, על כורסא רחבה, לחזור בשעת צהריים עם קניות היום ולבשל ברביקיו בחצר ביתי. דברים רבים רוצה אני, אופטימיות ורודה מעסיקה גם אותי מפעם לפעם. אך מרה היא הגלולה כאשר מאלץ אני את נשמתי לברוח מסימפטום ההדחקה האופייני לנו כל כך. נולדתי במדינת ישראל, ורוצים לחסל אותי. מלחמה כוללת היא בלתי נמנעת, וככל שנבין זאת מהר יותר – כך ייטב לנו.כל הארץ חזית, חמאס מדרום, חיזבאלה מצפון, התקוממות ערבית בתוכנו. מלאך המוות מביט בשעונו, נוגס בתפוח. רגע, רק עוד רגע אחד.
משהו רע הולך לקרות. בכך אין לי שום ספק. כיצד יכולים בני האדם להמשיך לחיות את חייהם כאילו פעמון ענקי לא מצלצל מעל ראשם ? יכולת ההדחקה היא מאפיין נרכש,כך מסתבר, כאשר אתה חי בפיסת האדמה הזו על פני כדור הארץ. קשה שלא להרגיש את המתח המציף את האויר. זה כאילו מלאך המוות בכבודו ובעצמו מהלך בנינו. הוא עומד ומשחק בכדור, מקפיץ אותו לאויר, משחיז את סכיניו בהפוגות וממתין. מלאך המוות בכבודו ובעצמו. מה מחזיק חברה על טילה ? האם חברה יכולה להתקיים כאשר מונחת על צווארה סכין משויפת היטב, סכין המוכנה למלוק את ראשה בשניה שתוכל ? לא. לא לאורך זמן. אך הדחקה היא תכונה נרכשת במחוזותינו, מהר מאוד כל סכנה – גדולה ככל שתהיה, מקבלת תיאורים מגוננים כדי להתאימה למציאות ולהסיר את החשש. אך מלאך המוות – צעדיו איטיים , והוא מתמיד בהם. הרבה מתקוות החברה תלויות בצה"ל. צה"ל הוא המפלצת האימתנית שיכולה לאכול כל דבר ובקלות. החברה הישראלית יכולה להמשיך להתקיים באשליה הביטחונית משום שהיא בטוחה ש"צה"ל מוכן לכל אפשרות". זו הרי משנתו של כל מפקד כאשר הוא מתראיין בתקשורת. איש מהם לעולם אינו שוכח שהקניית תחושת ביטחון – גם אם הגיבוי לאמירות מוטל בספק ותחת עננה כבדה, היא מטרה בפני עצמה. לא מעט מהאמירות מופנות לא כך. כלפי האויב עצמו. אך מהי האמת ? האם האופיום הנימכר להמונים כדי לאפשר להם לחיות את חיי היום יום מבלי להיות טרודים יתר על המידה, הוא אכן סחורה רצויה ? נדמה כאילו כל המנגנונים כולם מטרתם אחת – שקט ציבורי. "לא לעורר בהלה". כאילו בכדי למנוע פאניקה שווה לשלם כל מחיר, כולל אופיום ציבורי ומשתק. "שילכו לעבודה וישתקו". לא כך. האיום האירני הולך ומתרחב, ריחו של מלאך המוות הולך והופך מוחשי יותר ויותר. אירן מושכת זמן ועוד זמן, האם אין יודעים זאת במערב ? האומנם חושב המערב שאחרי כל ההצהרות יקום יום אחד המנהיג האירני ויחזור בו מכל הצהרותיו? לא כך. במערב יודעים בדיוק מה הם תוכניותיו של המנהיג האירני, פצצה גרעינית. אך לאף אחד במערב אין את הכוח לעשות עם זה משהו, למי באמת יש כוח לעוד מלחמה ? האם העלות אל מול תועלת של סיכון חיי אדם בקואליציה מערבית נגד אירן שווה את זה ? האם המערב מוכן לאבד את חייליו הדמוקרטיים? לא כל כך מהר. האיום לא מספיק מוחשי, האיום מושמע כנגד ישראל ולא כנגדם. אז הדחקה הפכה לאחת מהתכונות הרצויות. המערב מוכר את השקר לעצמו כי מבחינתו חובה לקדש את הערך האומר "מיצינו את כל האפשרויות" גם כאשר ברור לכולם שמיצוי כל האפשרויות משמעותו סחבת שרק מקדמת את האיום והופכת את האופציה הצבאית לקשה יותר ויותר. אך את המחיר לא תשלמנה צרפת, גרמניה או בלגיה, גם לא ארצות הברית שחייליה בקרוב מאוד יצאו את עירק. את המחיר תשלם הדמוקרטיה המזרח תיכונית היחידה. מדינת ישראל. כל האיומים מושמעים כלפיה, כורים אטומים נחשפים, ניסויים בטילים ארוכי טווח לוקחים חלק, שואת היהודים מוכחשת וכל הזדמנות מנוצלת להכפשה מצד מנהיגי אירן עד האחרון שבהם. עובדה זו עשויה אולי להסביר את אורח הרוח שמפגינות אומות העולם כנגד אירן. אותה דינמיקה שהתפוצצה להם בפרצוף כאשר היטלר החל את מסעו בעולם. המנהיגים בישראל אינם טיפשים חמורי סבר. כל אידיוט יודע לקרוא את התמונה. זיכרון השואה עוד מהדהדת באוזנינו, "לא ניתן לזה להתרחש בשנית" חרטה על דגלה מדינת היהודים. רואים המנהיגים בישראל את אין האונות בעולם המערבי, את הרצון לשכב על מי מנוחות. שלוות נפש ומשחקי כדורגל. אף לא מדינה אחת תזיז את עכוזה השמן המתרווח, עיניהם נשואות לארצות הברית. והאחרונה? עייפה ממלחמות המזרח התיכון, "איך זה תורם לי?" שואל האזרח האמריקני וטוחב לפיו המבורגר. והאמת? מה הוא באמת צריך את זה? זה מה שאומר אובמה לעצמו ומחבק את פרס הנובל. בואו נדבר, נדבר עם כולם. נדבר ונדבר. ההיסטוריה הישראלית רוויה בצמתים בהם היה עליה לקבל החלטה הרת גורל כדי להנצל. בזכרון הישראלי חרוט עמוק ההבדל שבין מכת המנע ב67' למתקפת הפתע של 73'. לישראלים אין איפוק וסבלנות רבה מדי, הסכין המונחת על צווארה קרוב יותר מכפי שאמריקה מייחסת לו. "לא ניתן לזה להתרחש בשנית" מהדהד המשפט במוחנו. עייפתי גם אני ממלחמות. רוצה לשבת כמו ידידי בני האדם בעולם, על כורסא רחבה, לחזור בשעת צהריים עם קניות היום ולבשל ברביקיו בחצר ביתי. דברים רבים רוצה אני, אופטימיות ורודה מעסיקה גם אותי מפעם לפעם. אך מרה היא הגלולה כאשר מאלץ אני את נשמתי לברוח מסימפטום ההדחקה האופייני לנו כל כך. נולדתי במדינת ישראל, ורוצים לחסל אותי. מלחמה כוללת היא בלתי נמנעת, וככל שנבין זאת מהר יותר – כך ייטב לנו.כל הארץ חזית, חמאס מדרום, חיזבאלה מצפון, התקוממות ערבית בתוכנו. מלאך המוות מביט בשעונו, נוגס בתפוח. רגע, רק עוד רגע אחד.