מכתב-מגירה
אז ככה זה ימשיך לנצח?
הפכת לחלק ממני, חלק בלתי נפרד משגרת היום יום שלי.
זה לשמוע שיר חדש ולהתאהב בו, ולדמיין אותי יושבת איתך בסלון שהיה שלנו, משמיעה לך אותו.
זה לקלע שוב למזימות ותככים בעבודה, ולדמיין אותך מטיף לי עם הדעות הקיצוניות שלך,
שמעצם הקיצוניות שלהן, הייתי נרגעת...
מעניין עד כמה אני חלק משגרת היום יום שלך.
מעניין אם אתה מצליח להדחיק אותי עמוק עמוק בפנים, כמו שאתה עושה עם כל צלקת מכאיבה.
משחזרת לעצמי את כל האקטים שנקטתי בהם, בפרידה, ומדמיינת איך אתה מגיב אליהם בהפתעה,
לאיזו אכזבה מרה הפכתי, מעין מפלצת איומה. ארורה. מזעזעת וחונקת.
ככה אני נראית בעינייך. ומה לימדתי אותך, שהוא לא לימד אותך? כלום.
ושוב אני עושה את זה. מרחמת עליך. מגלה חמלה כלפיך. שופטת את עצמי, מנסה להבין אותך.
שאלה אותי חברה, "אין בך כעס?" והנה הכל מתחבר. אני לא יודעת לכעוס עליך.
גם ובמיוחד, לא היום.
אני כל כך אוהבת אותך, כל כך נחשפת בפניי, שאני לא יכולה לא לגלות אמפטיה כלפיך...
הפכת לחלק ממני, אני יכולה להשכיח מעצמי חלק ממני?
אני מדמיינת אותך קם בבוקר מוקדם, כרגיל, מכין קפה, מגלגל סיגריה, נכנס לשירותים ויוצא אחרי הרבה
זמן. יוצא ליום עבודה. מוציא ומקבל שם המון אגרסיות. חושב עליי עם מאמץ פיזי כלשהו?
חושב עליי, בכלל?
אני לא מקנאה בה. למרות שהיא הרוויחה אותך איפה שאני לא, בהווה.
אבל היא, או אחרת, לעולם לא ייחשפו למה שחשפת בפניי. וזה, שווה זהב.
עם זאת, אני כן תוהה... לא חסר לך מה שצלחנו לייצר?
עם הפשרות של היום, לא קיבלת פרופורציות על מה שתמיד התלוננת שלך חסר?
הוא ההרס שבך והוא גם היופי.
כל הצלקות האלה עשו אותך למי שאתה. ואני, כשניסיתי לפתוח אותך כמו פרח,
סגרתי עלייך וחיזקתי את ההרס שהוא זרע אצלך. על השיעור שהייתי בעבורך, קשה לי לסלוח מול עצמי.
ובכלל, קשה לי להבין איזה מן שיעור היית אתה לי?
הזכרת לי שטוב, לא בא בלי קושי.
הוכחת לי שהפנטזיות, יש להן מימוש.
לימדת אותי, שיש לי גבולות לעצמי, ולך.
אהבת אותי ופגעת בי שוב ושוב ושוב... אהבתי אותך ואיכזבתי אותך. בטח איכזבת גם את עצמך.
הייתי נותנת הכל כדי לתקן, כדי שנהיה שוב. שנצליח לצמוח ולהצמיח את הבפנים שלנו, יחד.
ואולי יום אחד זה יקרה?
אני לא יודעת.
אולי יום אחד אני שוב אתעורר למציאות שאני חיה אותה עכשיו, שזה פשוט בלתי אפשרי?
אולי יום אחד אני אעמוד בתוך בית גדול שיהיה בו את הכל חוץ ממך, ואגלה כמה התפשרתי,
לחיי נוחות. איזון. נורמה.
את האפשרות השלישית אני לא מעיזה לדמיין...
למרות שהיא פנטזית-חיי.
אז איך ממשיכים מכאן?
איך מפסיקים לספר לך איך היה לי בעבודה?
איך מפסיקים לדמיין אותך עומד במטבח עם המכנס המאובק?
איך מפסיקים לדמיין אותך עם כל ה"פודרה" על קצות הריסים הארוכות והעגולות שלך?
איך מפסיקים לדמיין את החיוך הנבוך שלך?
איך מפסיקים לדמיין את המבט האבוד שלך?
איך מפסיקים להזכר בכל המחוות שלך, שמחפשת באחרים ולא מוצאת?
איך מפסיקים לייחל לענווה שלך, ליופי, לעדינות, לחושניות, לטוהר, לילדיות?
איך מפסיקים להאמין שיש דבר כזה, שהיה לי דבר כזה, שהיה בך רק את זה, שאני אמצא רק כזה, שאני
צריכה כזה, שעוד נחזור או שלא נחזור? איך מפסיקים?
ייקח המון זמן עד שאצליח להרפות מכל אלו,
עד שאעיז להחזיק רק בזיכרונות הפחות יפים שלך וממך.
ייקח המון זמן עד שאצליח להודות, שהיו טיולי-טבע שלמים שהיית עם פרצוף אטום,
ייקח המון זמן עד שאצליח להודות, שהיו פערים שאין לך את המסוגלות להתפשר עליהם או לתרום בלבנות
את הגשרים ביני לבינך.
ייקח המון זמן, אבל אני רוצה לבנתיים, אפשר אותך לבנתיים?
אפשר בנתיים לדמיין שאתה מתוסכל כמוני?
אפשר בנתיים לדמיין שאתה רוצה כמוני?
אפשר בנתיים לדמיין שהסקס שלנו לעולם לא יהיה מושלם עם פארטנרים אחרים?
אפשר בנתיים לדמיין שאנג'י עדיין תרוץ ותקפוץ עליי, בהתלהבות יתרה יותר מעל החברה הנוכחית שלך,
ולא כי אני יותר טובה, אלא כי היא פשוט תזכור...?
אפשר בנתיים לדמיין שסיימנו לצפות יחד בסדרה "הדשא של השכן"?
אפשר בנתיים, עד שיתגלה אחרת, לדמיין שלעולם לא נקנא בדשא של השכן?
לא יודעת למה אני מבקשת את כל זה, אולי כי כל זה נותן תוקף לכל התחושות הכבדות שמלוות אותי. עדיין.
משהו אמיתי היה שם. לא משנה כמה בחורות תצליח להרשים.
כי אולי טעינו, אולי אהבנו, אולי לא התאמנו, אולי עוד יקרה, אולי לעולם לא עוד,
אבל מה שבטוח, נולדנו לאהוב. הלוואי ונאהב. כמו שידענו.
לא בהכרח אחד את השניה.
תזכור, ביום שאדע שטוב לך באמת, אני שוכחת אותך ברגע.
זו שאוהבת אותך ותאהב אותך
לעוד המון זמן
אז ככה זה ימשיך לנצח?
הפכת לחלק ממני, חלק בלתי נפרד משגרת היום יום שלי.
זה לשמוע שיר חדש ולהתאהב בו, ולדמיין אותי יושבת איתך בסלון שהיה שלנו, משמיעה לך אותו.
זה לקלע שוב למזימות ותככים בעבודה, ולדמיין אותך מטיף לי עם הדעות הקיצוניות שלך,
שמעצם הקיצוניות שלהן, הייתי נרגעת...
מעניין עד כמה אני חלק משגרת היום יום שלך.
מעניין אם אתה מצליח להדחיק אותי עמוק עמוק בפנים, כמו שאתה עושה עם כל צלקת מכאיבה.
משחזרת לעצמי את כל האקטים שנקטתי בהם, בפרידה, ומדמיינת איך אתה מגיב אליהם בהפתעה,
לאיזו אכזבה מרה הפכתי, מעין מפלצת איומה. ארורה. מזעזעת וחונקת.
ככה אני נראית בעינייך. ומה לימדתי אותך, שהוא לא לימד אותך? כלום.
ושוב אני עושה את זה. מרחמת עליך. מגלה חמלה כלפיך. שופטת את עצמי, מנסה להבין אותך.
שאלה אותי חברה, "אין בך כעס?" והנה הכל מתחבר. אני לא יודעת לכעוס עליך.
גם ובמיוחד, לא היום.
אני כל כך אוהבת אותך, כל כך נחשפת בפניי, שאני לא יכולה לא לגלות אמפטיה כלפיך...
הפכת לחלק ממני, אני יכולה להשכיח מעצמי חלק ממני?
אני מדמיינת אותך קם בבוקר מוקדם, כרגיל, מכין קפה, מגלגל סיגריה, נכנס לשירותים ויוצא אחרי הרבה
זמן. יוצא ליום עבודה. מוציא ומקבל שם המון אגרסיות. חושב עליי עם מאמץ פיזי כלשהו?
חושב עליי, בכלל?
אני לא מקנאה בה. למרות שהיא הרוויחה אותך איפה שאני לא, בהווה.
אבל היא, או אחרת, לעולם לא ייחשפו למה שחשפת בפניי. וזה, שווה זהב.
עם זאת, אני כן תוהה... לא חסר לך מה שצלחנו לייצר?
עם הפשרות של היום, לא קיבלת פרופורציות על מה שתמיד התלוננת שלך חסר?
הוא ההרס שבך והוא גם היופי.
כל הצלקות האלה עשו אותך למי שאתה. ואני, כשניסיתי לפתוח אותך כמו פרח,
סגרתי עלייך וחיזקתי את ההרס שהוא זרע אצלך. על השיעור שהייתי בעבורך, קשה לי לסלוח מול עצמי.
ובכלל, קשה לי להבין איזה מן שיעור היית אתה לי?
הזכרת לי שטוב, לא בא בלי קושי.
הוכחת לי שהפנטזיות, יש להן מימוש.
לימדת אותי, שיש לי גבולות לעצמי, ולך.
אהבת אותי ופגעת בי שוב ושוב ושוב... אהבתי אותך ואיכזבתי אותך. בטח איכזבת גם את עצמך.
הייתי נותנת הכל כדי לתקן, כדי שנהיה שוב. שנצליח לצמוח ולהצמיח את הבפנים שלנו, יחד.
ואולי יום אחד זה יקרה?
אני לא יודעת.
אולי יום אחד אני שוב אתעורר למציאות שאני חיה אותה עכשיו, שזה פשוט בלתי אפשרי?
אולי יום אחד אני אעמוד בתוך בית גדול שיהיה בו את הכל חוץ ממך, ואגלה כמה התפשרתי,
לחיי נוחות. איזון. נורמה.
את האפשרות השלישית אני לא מעיזה לדמיין...
למרות שהיא פנטזית-חיי.
אז איך ממשיכים מכאן?
איך מפסיקים לספר לך איך היה לי בעבודה?
איך מפסיקים לדמיין אותך עומד במטבח עם המכנס המאובק?
איך מפסיקים לדמיין אותך עם כל ה"פודרה" על קצות הריסים הארוכות והעגולות שלך?
איך מפסיקים לדמיין את החיוך הנבוך שלך?
איך מפסיקים לדמיין את המבט האבוד שלך?
איך מפסיקים להזכר בכל המחוות שלך, שמחפשת באחרים ולא מוצאת?
איך מפסיקים לייחל לענווה שלך, ליופי, לעדינות, לחושניות, לטוהר, לילדיות?
איך מפסיקים להאמין שיש דבר כזה, שהיה לי דבר כזה, שהיה בך רק את זה, שאני אמצא רק כזה, שאני
צריכה כזה, שעוד נחזור או שלא נחזור? איך מפסיקים?
ייקח המון זמן עד שאצליח להרפות מכל אלו,
עד שאעיז להחזיק רק בזיכרונות הפחות יפים שלך וממך.
ייקח המון זמן עד שאצליח להודות, שהיו טיולי-טבע שלמים שהיית עם פרצוף אטום,
ייקח המון זמן עד שאצליח להודות, שהיו פערים שאין לך את המסוגלות להתפשר עליהם או לתרום בלבנות
את הגשרים ביני לבינך.
ייקח המון זמן, אבל אני רוצה לבנתיים, אפשר אותך לבנתיים?
אפשר בנתיים לדמיין שאתה מתוסכל כמוני?
אפשר בנתיים לדמיין שאתה רוצה כמוני?
אפשר בנתיים לדמיין שהסקס שלנו לעולם לא יהיה מושלם עם פארטנרים אחרים?
אפשר בנתיים לדמיין שאנג'י עדיין תרוץ ותקפוץ עליי, בהתלהבות יתרה יותר מעל החברה הנוכחית שלך,
ולא כי אני יותר טובה, אלא כי היא פשוט תזכור...?
אפשר בנתיים לדמיין שסיימנו לצפות יחד בסדרה "הדשא של השכן"?
אפשר בנתיים, עד שיתגלה אחרת, לדמיין שלעולם לא נקנא בדשא של השכן?
לא יודעת למה אני מבקשת את כל זה, אולי כי כל זה נותן תוקף לכל התחושות הכבדות שמלוות אותי. עדיין.
משהו אמיתי היה שם. לא משנה כמה בחורות תצליח להרשים.
כי אולי טעינו, אולי אהבנו, אולי לא התאמנו, אולי עוד יקרה, אולי לעולם לא עוד,
אבל מה שבטוח, נולדנו לאהוב. הלוואי ונאהב. כמו שידענו.
לא בהכרח אחד את השניה.
תזכור, ביום שאדע שטוב לך באמת, אני שוכחת אותך ברגע.
זו שאוהבת אותך ותאהב אותך
לעוד המון זמן
