מכתב לעצמי.
הפחד לחדור פנימה, עמוק אל תוך חדרי הנפש, להתגלות ולא רק לאחרים, אלא לעצמך. לנסות להבין למה, איך, ומה גורם לך להמשיך בדרך הזאת מבלי לנסות באמת לשנות את המסלול. מה מרתיע אותך? וגורם לך להיסגר, להשיר מבט אל הרצפה, כאילו מחכה שהאדמה תבוא ותציל אותך, תפתח את פיה ותבלע אותך, אל הלא נודע. אולי את? אולי הידע הזה, שיש לך בפנים, ומשתק אותך כאשר אחרים רוצים לגלות אותו? וזה לא ישנה אם זה בא מרצון לעזור, לדבר, להקשיב.. את עדיין תשני את השיחה, תמשכי אותה לכיוון אחר. הרגשה של חשיפה. חשיפה של דברים שלא רצית לחשוף, בעיקר לא לעצמך, כי להתמודד עם עצמך יכול להיות אחר הדברים הקשים בחייך. ~ זוכרת את כל הפעמים שפגעת באנשים שהיו הכי קרובים אלייך? כי היו כל כך הרבה. בהורים, באחים, בחברים, באנשים שאפילו לא הכרת כל כך טוב, הצלחת לפגוע בכולם, ואפילו לא במעשים, רק במילים. מילים יכולות להיות חזקות כל כך. וכמו חץ ישר אל המטרה, אל הנקודה החלשה של הבן אדם. ובדיוק כמו שהאנשים האלה פגעו בך, את פגעת בהם, ובכך בעצם.. פגעת בעצמך. הרחקת אותם מעלייך, זרקת קשרים, נתת לאהבות ללכת. אהבה. נתת לה ללכת. ועד עכשיו את מחכה שתחזור. אבל היא לא תחזור לעולם, כי את זאת ששחררת אותה מידייך, מליבך. כמו בשיר ההוא, שכל כך אהבת פעם, שאמרו: "תן לי לחייך, להיות מוקף ותן לי להספיק הכול עכשיו.." הוא נתן לך. נתן את ההזדמנות לחייך, לראות שדברים יותר מוארים משחשבת, שאת יכולה להיות מוקפת אם רק תפקחי את העיניים. ואת פספסת אותה. עברה לך מאחורי הגב, נעלמה, ואולי לא תחזור רק בגלל מי שנהיית. ואת בטוחה בכלל למה הפכת? את מודעת לשינויים שהתחוללו בך? אולי טובים ואולי רעים, את לא זאת שתוכל לשפוט. את לא אובייקטיבית לגבי עצמך ואף פעם לא היית. ~ את לא מצליחה לדבר. להסביר את מה שמרגיש ליבך. נעתקת נשמתך לשמיעת אמרות האנשים הקרובים אלייך ביותר, וכוונתם לא הייתה פגיעה, וכוונתם לא הייתה אחרת מאהבה. ועדיין התלחלחו עינייך, ומילותייך נבלעו. אולי בגלל שאמרו אמת? עלייך? אמת שידעת עד עכשיו אבל בתוכך עמוק. והנה ההרגשה הזאת של החשיפה. של החדירה לנפש. וזאת כבר לא את, שמדברת, שוב את מסתתרת תחת ניסיונות עלובים לתירוצים שאולי יגרמו לך לחשוב שאת בן אדם יותר טוב ממה שאת באמת. ~ ניסית. ניסית להשתנות, להשתפר, לשבת עם עצמך שעות ולחשוב מה אפשר לעשות כדי לא ליפול, כדי לא להישבר הפעם. או שרק רצית להראות שניסית. להראות לאחרים, להראות לך. ולא ניסית באמת, כי היה לך נוח שם למטה. התרגלת. וידעת שאת היחידה שיכולה למשוך את עצמך למעלה, ולא עשית את זה, לא היו לך כוחות. עדיף להישאר על הקרקעית. יותר קל. זה תמיד יותר קל. ועם זאת כל כך קשה. "יותר קל להאמין בדברים הרעים. שמת לב לזה?..." ~ מתי תלמדי ללמוד? מהטעויות שלך, מהטעויות של אחרים. מכישלונות. תלמדי לעזור לעצמך, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה. וכל מה שצריך זה לרצות. את לא רוצה?.. באמת שלא רוצה לתת לעצמך הזדמנות לחיות? ועכשיו זה הזמן. את הבאת את עצמך למצב הזה. לכאן. תתמודדי עם זה. ~ יש לך תקוות גבוהות מידי. ועל כן האכזבות.
הפחד לחדור פנימה, עמוק אל תוך חדרי הנפש, להתגלות ולא רק לאחרים, אלא לעצמך. לנסות להבין למה, איך, ומה גורם לך להמשיך בדרך הזאת מבלי לנסות באמת לשנות את המסלול. מה מרתיע אותך? וגורם לך להיסגר, להשיר מבט אל הרצפה, כאילו מחכה שהאדמה תבוא ותציל אותך, תפתח את פיה ותבלע אותך, אל הלא נודע. אולי את? אולי הידע הזה, שיש לך בפנים, ומשתק אותך כאשר אחרים רוצים לגלות אותו? וזה לא ישנה אם זה בא מרצון לעזור, לדבר, להקשיב.. את עדיין תשני את השיחה, תמשכי אותה לכיוון אחר. הרגשה של חשיפה. חשיפה של דברים שלא רצית לחשוף, בעיקר לא לעצמך, כי להתמודד עם עצמך יכול להיות אחר הדברים הקשים בחייך. ~ זוכרת את כל הפעמים שפגעת באנשים שהיו הכי קרובים אלייך? כי היו כל כך הרבה. בהורים, באחים, בחברים, באנשים שאפילו לא הכרת כל כך טוב, הצלחת לפגוע בכולם, ואפילו לא במעשים, רק במילים. מילים יכולות להיות חזקות כל כך. וכמו חץ ישר אל המטרה, אל הנקודה החלשה של הבן אדם. ובדיוק כמו שהאנשים האלה פגעו בך, את פגעת בהם, ובכך בעצם.. פגעת בעצמך. הרחקת אותם מעלייך, זרקת קשרים, נתת לאהבות ללכת. אהבה. נתת לה ללכת. ועד עכשיו את מחכה שתחזור. אבל היא לא תחזור לעולם, כי את זאת ששחררת אותה מידייך, מליבך. כמו בשיר ההוא, שכל כך אהבת פעם, שאמרו: "תן לי לחייך, להיות מוקף ותן לי להספיק הכול עכשיו.." הוא נתן לך. נתן את ההזדמנות לחייך, לראות שדברים יותר מוארים משחשבת, שאת יכולה להיות מוקפת אם רק תפקחי את העיניים. ואת פספסת אותה. עברה לך מאחורי הגב, נעלמה, ואולי לא תחזור רק בגלל מי שנהיית. ואת בטוחה בכלל למה הפכת? את מודעת לשינויים שהתחוללו בך? אולי טובים ואולי רעים, את לא זאת שתוכל לשפוט. את לא אובייקטיבית לגבי עצמך ואף פעם לא היית. ~ את לא מצליחה לדבר. להסביר את מה שמרגיש ליבך. נעתקת נשמתך לשמיעת אמרות האנשים הקרובים אלייך ביותר, וכוונתם לא הייתה פגיעה, וכוונתם לא הייתה אחרת מאהבה. ועדיין התלחלחו עינייך, ומילותייך נבלעו. אולי בגלל שאמרו אמת? עלייך? אמת שידעת עד עכשיו אבל בתוכך עמוק. והנה ההרגשה הזאת של החשיפה. של החדירה לנפש. וזאת כבר לא את, שמדברת, שוב את מסתתרת תחת ניסיונות עלובים לתירוצים שאולי יגרמו לך לחשוב שאת בן אדם יותר טוב ממה שאת באמת. ~ ניסית. ניסית להשתנות, להשתפר, לשבת עם עצמך שעות ולחשוב מה אפשר לעשות כדי לא ליפול, כדי לא להישבר הפעם. או שרק רצית להראות שניסית. להראות לאחרים, להראות לך. ולא ניסית באמת, כי היה לך נוח שם למטה. התרגלת. וידעת שאת היחידה שיכולה למשוך את עצמך למעלה, ולא עשית את זה, לא היו לך כוחות. עדיף להישאר על הקרקעית. יותר קל. זה תמיד יותר קל. ועם זאת כל כך קשה. "יותר קל להאמין בדברים הרעים. שמת לב לזה?..." ~ מתי תלמדי ללמוד? מהטעויות שלך, מהטעויות של אחרים. מכישלונות. תלמדי לעזור לעצמך, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה. וכל מה שצריך זה לרצות. את לא רוצה?.. באמת שלא רוצה לתת לעצמך הזדמנות לחיות? ועכשיו זה הזמן. את הבאת את עצמך למצב הזה. לכאן. תתמודדי עם זה. ~ יש לך תקוות גבוהות מידי. ועל כן האכזבות.