מחשבות מפוזרות..

[אנה פבלובה הישראלית]

-מה ששאנל עשתה בגמר בעיקר אחרי שהביאה בווקאל מומנט ואז היא השתחררה, רק אז. שם היה הקליימקס. היא רקדה עם חיוך על הפנים. זה היה קטע חדש וזה היה מעולה,היא נהנית וראו את זה. עד אותו רגע היא היתה לחוצה. תכלס היא הוסיפה עוד המון אלמנטים מאז הבנידורם. מי שחשב ויצר את הנאמבר הזה אני מניח שהיה צוות קריאטיבי- מגיע לו ביג שאפו על מלאכת מחשבת מוכשרת ויצירתית. אגב , אם שמתם לב בקטע שהיא מוציאה את הסיכה מהשיער הוא אמור להסתדר אבל היא מהר הוציאה שוב כי לא יצא בפעם הראשונה. דווקא בגמר היה לה בד הייר דיי.

-אני חושב שאוקראינה היה אחלה נאמבר. ולמרות שאני לא אוהב את הקול של ה"זמר" אני אוהב את המכלול, את הביט, את הראפ, את החליל, את הסטייג'ינג, את הסטיילינג. אחלה סטיילינג.

-צפיתי היום לראשונה בבריטניה. לא אוהב אותו כי הוא סחי. אז באיר' השתקתי. אבל צפיתי והאזנתי והבנתי איך לקח מקום 2. הוא חמוד ומוכשר והשיר יפה אך מעושה, נוסחתי, פלגיאטי, ממוחזר, יותר מידי מזכיר שירים של אלטון ג'ון. סחי להחריד (אין חלל!) וגם הזמר עצמו נראה כאילו לקח ניואנסים מכל זמר ויצר מין קומבינציה לא טבעית. הוא יודע לשיר לנגן, וירטואוזי קולי, הפלצטו, ובכל זאת..משו אצלו לא עובר. הוא כמו פרסומת לגבינה לבנה. גם השיר וגם הזמר עצמו. פיייק. לא אמיתי. לא אמין. ככה מרגיש לי..סורי. הוא מכר את השיר כמו שחקן בפרסומת. והצליח לו. גם השופטים וגם הקהל קנו.

-

 

[trilliane]

אתחיל מהסוף: גם לי השיר הבריטי הזכיר מאוד את אלטון ג'ון, ומשהו בקול של הזמר הזכיר לי (בקטנה) את גון הקול של פרדי מרקורי (מדי פעם) וזה היה בהחלט בריטי מאוד. אבל קשה לי לזקוף לרעתו שימוש בנוסחאות פופ/רוק מקומיות/בינ"ל מוכרות כשרבים וטובים עשו ועושים זאת בלי סוף, ולא פעם גם זוכים (מי אמר שוודיה ולא קיבל?). הרי גם שנאל לא בדיוק "המציאה את הגלגל" והיא רוכבת את נוסחאות של פופ לטיני (שאקירה ואחרות) וכך היה גם Fuego ורבים אחרים. אז השאלה היא רק איך יצא, ואם מתחברים ואוהבים.

אני לא התחברתי להופעה של ספרד. היא הייתה מהוקצעת מאוד, בלי ספק, אבל נטולת נשמה. הלבוש המנצנץ וחושף העכוז ממש גרע מהשיר בעיניי, והסיט את המיקוד למקום הלא נכון (לטעמי כמובן; ברור לי שיש מי שאוהב את הסגנון). יש בהופעות כאלה משהו קצת "קר" לטעמי, וכשהמופיעים עסוקים בריקוד ובשינוי תסרוקת/תלבושת תוך כדי שירה, היא לרוב נעשית הרבה יותר טכנית. לא פעם הופעות עם הרבה רעש וצלצולים נוטות לעייף אותי. זה כנראה נהדר לקהל במקום, אבל בטלוויזיה אני מקבלת פשוט הבהוב אין-סופי על סף אפילפסיה, זה גומר לי את הרשתית.

דווקא הנוסחה של הבריטי הייתה קצת יותר "צנועה" בעיניי, ונראה שהוא נהנה ומתחבר לשיר, והשיר היה כיף לאוזן, ולפעמים זה מספיק. בשנה כזאת שבה לא הייתה איזו הברקה מיוחדת או להיט ענק אחד שיכולתי לומר "זה", אלא כמה שירים שאהבתי, הוא בהחלט היה אחד מהם.

גם השיר החמוד של נורווגיה היה נוסחאתי (בלחן), ההתחלה הזכירה לי את "קליפורניקשיין" של רד הוט צ'ילי פפרז. אבל היה לו פזמון קליט (יאם יאם יאם...) ומשעשע מאוד, בעיקר אחרי כמה האזנות כשקלטתי את המילים... גם להם הייתה הופעה מהוקצעת אבל חיננית והומוריסטית. זה שיר פופ טיפשי שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות וזה הקסם שלו.

לעומתם לאוקראינה היה שיר מלא בנשמה (ככה זה כששרים שיר אתני מקומי בשפת האם, ועוד על אימא...) והיה גרוב והם פשוט התחברו אליו וזה כבש אותי. ההופעה הייתה מקצועית אבל לא מהוקצעת מדי, הלבוש היה מיש-מש לא באמת חשוב, ובחלקו הזכיר מברשות של שטיפת מכוניות... אבל זו לא הופעה שניסתה להיות מסוגננת, וזה בסדר גמור, זה לא שיר כזה.

ה-הופעה המבריקה של השנה שייכת בעיניי לסרביה. אני מחבבת את הצבעוניות הביזארית של התחרות, שלפעמים יש בה כל מיני יציאות תמוהות אבל מצחיקות לאללה, ופה נפלתי על הופעה שמצד אחד הייתה תמוהה ומוזרה בעיניי, ומצד שני מהפנטת. לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים, וזה ממש נדיר. בדיעבד הבנתי שהיא אומנית מיצג והשיר הזה הוא החלק האמצעי בשלישיית שירים (שני האחרים לא כ"כ מוצלחים בעיניי) ושהיא מביעה בו מחאה (מקומית) שאומנים לא זכאים לביטוח בריאות ממלכתי (או משהו כזה). וכמו כל מחאה טובה, אפשר להצטרף לפזמון, למחוא כפיים ולנפנף בידיים. סחתיין.