ה- SCUD הנו טיל פרימיטיבי, צאצא ישיר של הטיל
הגרמני V2, בעל מערכת הנחיה מבוססת על פלאטה אינרציאלית ו- timer. הטווח המתוכנן במקור היה 300 ק"מ, ומשקל ה- warhead תוכנן ל- 600 ק"ג. הדיוק המתוכנן לטווח זה נועד להיות סטיה של עד 4 ק"מ ימין/שמאל למטרה, ועד 2 ק"מ לפני/אחרי המטרה. לא היתה אפשרית, וגם לא נדרשה פגיעה נקודתית, שכן הטיל תוכנן לשאת warhead גרעיני, כימי, או ביולוגי.
מכיוון שטווח הטילים היה קטן מפגוע בטהרן ובאחדות מן הערים הגדולות של אירן, ואולי מתוך חשיבה על ערי ישראל כעל מטרה אפשרית בעתיד, החלו העירקים בפרויקט של הגדלת טווח. הטווח הוגדל בשני אפנים:
(1) הקטנת משקל ה- warhead. הם יצרו דגם הנושא 300 ק"ג ל-600 ק"מ, וכן דגם הנושא 125 ק"ג ל-800 ק"מ.
(2) שנוי פרמטרי המנוע כך שישרוף את כל הדלק בשלב ההאצה, במקום לכלותו בשיוט כבמקור.
הדגם בן ה-300 ק"ג וטווח של 600 ק"מ הוא זה שנורה על ישראל.
השנוי במבנה ובפרמטרי התעופה גרם לכך שזמן קצר לאחר השגור, היה הטיל כסיגר ריק במרכזו (מיכלי הדלק היו במרכז הגוף), ועם שתי משקלות בקצוות - warhead בחרטום, ומנוע בזנב, ענין שפגע קשות ביציבות המעוף. בנוסף, נחלש הגוף עקב ההתעסקות ברכיבי המבנה. אבדן היציבות גרם לאבדן מעוף מסונכרן (מעוף מסונכרן הוא מעוף בו ציר הסמטריה הארכית וכיוון המעוף זהים), ואבדן מעוף מסונכרן גרם למאמצים מוגברים על המעטפת. כתוצאה מכך נטה הטיל להתפרק בשלב גישה סופית (final approach) למטרה.
עם זאת, חרף הפרימיטיביות שלו, היה הטיל קשה לנטרול, בין היתר, משום שמהירותו ב- final approach עלתה על מאך5, וגם מכיוון שמנגנון ההנחיה לא ניתן לשבוש.
הנשק שנבחר לטפל באיומי ה- SCUD היה הפטריוט, טיל נ"מ במקורו, שהוסב לטיל נגד טילים.
כטיל נ"מ, לא תוכנן הפטריוט לפגוש את מטרתו הרחק מעבר לאופק, אלא מעל זירת המטרה עליה הוצב להגן. צריך לזכור כי בעוד מהירות מפציץ תוקף אינה יכולה לעלות על מאך2, יורד ה- SCUD אל מטרתו במאך5. כמו כל טיל נ"מ צויד הפטריוט במרעום קרבה.
הסתבר כי עקב מהירות הסגירה הגבוהה (ה- SCUD יורד במאך5, הפטריוט עולה במאך3), לא היה תזמון מיטבי בפיצוץ, אולם העסק כוונן לפצוץ מוקדם טיפה ונוספו גולות מתכת לחמר הנפץ של הפטריוט. זה הספיק בכל המקרים להתחיל תהליך של התפרקות ב- SCUD, שכן בהיות המעטפת שלו תחת עומס כה אדיר, הספיקו גם פגיעת כמה גולות להתחיל בפרוק. בשלב ההתפרקות, אם לא הופעל מרעום ה- SCUD מפגיעת הפטריוט, הרי התפרק הראש ללא פצוץ, ונותק הקשר בינו לבין המרעום. הסכום היה שבמרבית המקרים נפל גם חומר הנפץ כ- debris, בנוסף לשברי מעטפת ושברי טיל.
הפטריוט לא יכול היה לאייד את ה- SCUD, אלא, לכל היותר לפוררו. במקרה של הפעלת ה- warhead של ה- SCUD מפגיעת פטריוט, נוצרו שברים רבים וקטנים יחסית שירדו כברד גדול וחזק על הסביבה. במקרה של סתם התפוררות, היו השברים מעטים יותר אולם הרבה יותר גדולים ויכלו לחדור מבעד לגגות.
רק במקרים ספורים התפוצץ כל ה- warhead בפגיעה בקרקע. לכן אפשר היה לשמוע ספורי נפלאות רבים של אנשים שטענו כי יצאו שלמים בנס שעה שהחדר הסמוך נהרס. מה שפגע בחדר הסמוך היה לבטח שבר מתכת ולא 300 ק"ג חנ"מ, שאם לא כן הין כל הנצולים מתאיידים.
נדון בשלוש זירות בהן נעשה שמוש בטילים, לונדון - 1944, טהרן - 1988, ערי ישראל - 1991, ונשווה את פרמטריהן משבע בחינות.
1. "זוית הראיה", הזוית הדמיונית בה נראית המטרה, מנקודת השגור (לונדון-גדולה מאד, טהרן-בינונית, תל אביב-קטנה)
2. מספר הטילים (לונדון-1000, טהרן-189, ישראל-39 מהם 2 עם ראש בטון)
3. התראה (רק ישראל נהנתה מהתראה של 5-6 דקות)
4. סכוני אש נגדית לתוקפים בזירת השגור (רק במלחמת המפרץ נשקף סיכון למשגרים באתר השגור)
5. משקל ה- warhead (לונדון-1000 ק"ג, טהרן-650 ק"ג, ישראל-300 ק"ג, שני מטעני בטון 275 ק"ג)
6. פנוי הערים לקראת חשכה (התרחש במידה מסוימת בכולם, רק ישראל לא הותקפה בשעות היום)
7. הגנה בזירה המותקפת (רק במלחמת המפרץ עמדו לרשות המותקפים אמצעי-נגד)
רואים כי בכל אחד משבעה הפרמטרים - היה מצבה של ישראל טוב יותר, ואין מה לדבר על נסים
ואגב, הטילים בכל זאת גבו את שלהם (לחפש
A total of 74 people died)...