מחוויות החג שבא עלינו לטובה

[כרוניקה]

מחוויות החג שבא עלינו לטובה

צריך לקנות מתנות , זה בטוח, הולכים לפני הרעש הגדול כי אחר כך עם ילדים וזה זה יהיה סיפור כל הקניות האלה. קניתי כמה סטים של צלוחיות יפות כאלה בתוך מגש מעץ , תוצרת סין כמובן, יצא זול וחשבתי שהלוואי שמישהו יביא לי גם אחד כזה. גמרתי נאגלה ראשונה. זה בטח לא ניגמר בזה. זה לא ניגמר גם לאותו יום , ההפתעה הגיעה מכיוון לא צפוי. ליד הפינה לעטיפת המתנות בכלבו הענק והמתועש הזה, עמדתי ועטפתי, הוא בא מכיוון לא ברור, איש עם גודל, עם נפח, עם ידיים מהירות, התחיל לגלגל את הנייר, לקחת הביתה כמובן. "ככה אני מוצא תעסוקה לבת שלי" אמר והסתכל לי בעיניים. עיניים חמות היו לו. רציתי להישאר שם. בגלל שרציתי כל כך- ברחתי מהר. וחשבתי לעצמי: שזאת הפעם הראשונה שמישהו שמגלגל ככה מלא נייר ולוקח הביתה לא מגעיל אותי כמו תמיד. הסתכלתי לו על הידיים כששם את הנייר בעגלה והחל בדרכו החוצה. רציתי להיכנס בין שתיהן. ראש להוריד לו על החזה שמעל הכרס הלא נוראה כל כך הזאת. ולא לצאת. לעולמים. החוצה. שקיות בבגאג´. הדרך הביתה. מירפסת. דלת. מיסדרון. אמא אמאאאאא מקרר... ממשיכים... כרוניקה

 

[כרוניקה]

ובתוך כל ההכנות

שלכם לחג והחג שמח וכל האיחולים והחיוכים הלבנים וההמולה, תנו דעתכם על... אלה שעצוב להם מכל מיני סיבות. הם צריכים אתכם. החל מזאת שמקבצת נדבות ברחוב ואומרת שזה בשביל ארוחת החג וכלה בשכן או בשכנה ממול שהולכים שפוף ומנסים בכל הכוח לחייך אולי הם עצובים...? לא נעים לראות ולא נעים לשמוע תאמת? מה כבר אפשר לעשות? להזמין לערב החג מקסימום. סתם,למי יש זמן ליותר מזה.. לכתוב על זה בפורום, מקום שאף אחד לא מכיר אותך. לכל אחד יש כאלה מסביבו רק שנוח לנו לא לראות את זה. איזה ניכור.