מוביוס

דף חסר

New member
מוביוס

ומי בכלל יודע כיצד אפשר לקבור את המציאות?! זאת רוטינה קבועה של מכשול-קפיצה-מכשול-זינוק-מכשול-התרסקות. אני אוהב סדר, אני אוהב מתמטיקה טהורה שמכתיבה את ההיגיון, אבל יותר מכל אני אמור לאהוב את עצמי. לחבב, לפחות. קשה לי איתך, קשה לי בלעדייך. זה מצב של הפסד-תבוסה, אך מעולם לא הייתי לוזר. אני בוחר בחיים, לפחות בינתיים. כן, אני אעשה את הצעד המשוגע הזה, עד כמה שהוא קטן וחסר משמעות, ואנסה לנתק. אני אתלוש חיים לא לי ואשקע במלנכוליה טיפוסית, אבל אני אצא מזה. אולי. כל עוד אני יכול לסבול, יום אחר יום, את המראה שלך שמנקר בעיניי. לא כל עוד תזרח השמש, אלא כל עוד אני אזכיר לעצמי בכח שהיא שם. בחירה אישית היא נטל כבד עד מאד, היא מחויבות לעצמך עד אין קץ, אבל אני מסוגל לה. אולי.. לפחות בינתיים.. ואני אכתוב. את כל המרה האפלה המבעבעת שלי אני אוציא החוצה. בחתיכות כבדות נוטפות. כן, רק כך אני אוכל לעבור את זה. הפה שלי לא יפלוט שברי משפטים והגיות מסורבלות לקרובים של עת מייגעת, ואני לא אזמר בחדרי חדרים בפני כינוי לא ידוע שרק רוצה, כמוני, לשרוף עוד כמה רגעים מתים מעצמו. את כל מה שיש לי אני אוציא אך ורק כאן. רק אותיות שחורות בפונט "דיויד" יהיו לי כעדים ותו לא. לפחות בינתיים. עד שלא יכאב לי ואני אתחיל לכתוב לעצמי סיפורים שמחים. על גיבורים בשריונות פלדה מבהיקה, הוביטים צמריריים תחת ענני פלומה, על חדי קרן שועטים באחו שטוף ירוק ועל דבורות כרסתניות חייכניות. ורק אז, כאשר לא אוכל לחלץ גוש סרטני נוסף מתוכי, רק אז אני אוכל לדעת שאני שלם בשנית. אולי. כי החלום האמיתי שלי נתקע במספר שתיים, והערך 'אחד' זה מכבר איבד כל משמעות. כשאלו נבלמים בזיז המציאות, אתה צריך לשחרר אותם במהירות אחרת הם יצודו אותך במחזור הבא שלך. אני לא מוכן לזה, לא עכשיו. אני צריך לעקוב אחר הסטטיסטיקה. אני צריך למלא שליש מהחיים שלי בשינה. אני צריך לחזור לשאוף לעבר אותם דברים שגרתיים ששכחתי בעבר. אני צריך לחזור ולחלום בתשוקה.. בצבעים.. כשסימפוניה שלמה שואגת באוזניי. אני צריך להתרכז בסיום הקנטו הנוכחי בטרם אגיע לחלק שעוד לא מיועד לי. לפחות בינתיים. אז כן, אני אבחר בחיים. בחיים ללא תוספות מזון וירק משוכללים, כי בהם כבר הייתי. בחיים נטולי צריבות גרון ומסמרים מחלידים הנעוצים ברקותיי בשעות בוקר מאוחרות, כי אותם כבר טעמתי. אני אהיה זה שיבחר בהנאות הקטנות החומריות המעבירות דקות זוחלות ושעות מתות. אני לא אבחר בסיום בקול נפץ. אני אבחר בסיום בנאלי טפשי, כזה שאתה לא רוצה בו בהיותך צעיר ומייחל לו בכל לבך ככל שקפיץ השעון שלך הולך ומחליד. אני אצליח לצאת מלולאת החנק הארורה הזו שכרוכה סביב צווארי מזה זמן כה רב. אולי.. ואם לא, הרי שלפחות ניסיתי לבתר אותה. ולו רק לבינתיים..
 
ריגשת אותי .

מהכתיבה שלך על עצמך אני מרגישה שמכירה אותך שנים.מדהים.תהיה חזק.
 
למעלה