מבולבלי..מבולבלי..מה דעתכן/ם?

[תמיד איתנו]

מבולבלי..מבולבלי..מה דעתכן/ם?../images/Emo39.gif

שלום לכולן/ם... רוצה לשתף אתכן/ם במחשבותי...נראה לי שהנושא מדבר אליכן/ם... רקע: שוחחנו כאן רבות על יחס החברה אלינו לפני ולאחר האבדן... לאחר האבדן קשה לחברה להתמודד עם עוצמות האבדן והשכול שלנו, קשה למשפחה ולחברים (לעיתים גם לנו...) להישיר מבט אלינו ולומר את אשר על הלב... לכן, בני משפחה (לעיתים הקרובים ביותר) וחברות וחברים טובים פשוט נעלמים אט אט, שוב לא חושב שמרוע לב או התעלמות, אלא ממקום של חוסר יכולת להתמודד עם כאבנו. שוחחנו גם על כך שההתעלמות מעכירה את יחסינו אל החברה, אנו כועסים, אנו נעלבים ואנו כואבים...מדוע דווקא כעת כשקשה לנו כל כך הן/ם מתעלמים מאיתנו? לא מזמינים אותנו לאירועים וכו'... עובדות: לאחר האבדן, התנתקו מאילהם ביוזמתי הפגישות ושיחות הטלפון עם ידידה טובה ומשותפת שלי ושל בת זוגתי, אתם בטח מבינים...העדפנו להיות אני ובת זוגתי ולא היה לנו חשק לצאת לבלות וכו'...החודשים חלפו והקשר עם אותה ידידה הלך והתפוגג...שיוחת הטלפון שהיו בתדירות של אחת לחודש, הפכו לאחת לחודשיים אחת לשלושה...ולא שוחחנו מזה לדעתי ארבעה חודשים... בשבוע שעבר בשבת בצהריים, טלפון...אני עונה...היא שואלת, שלום...מה שלומכם?...האמת, לא הייתי מוכן לשיחה הזו...לפתע פתאום...ללא הכנה מוקדמת...עניתי באינסטקטיביות : "אוכל לחזור אלייך בעוד חצי שעה?" היא עונה, כן בטח, חשבתי אולי נוכל להיפגש היום אתה ובת זוגתך ונצא לבלות איפה שהוא... אני משתף אתכן/ם כיוון שחשוב לי להעביר לכן/ם את תחושותי...כשם הכותרת של ההודעה... מבולבלי...מבולבלי... כשמשפחה, החברות והחברים התעלמו מהאבדן האישי שלנו אנו כועסים, נעלבים ועצובים... והנה דווקא היא, שהיא כל כך בסדר, מנסה לשמור על הקשר, כל כך מנומסת...רוצה להציע לנו להיפגש...דווקא אני מחזיר יחס קר ומנוכר...פשוט רוצה להתעטף בכאבי האישי ופשוט לא מוכן עדיין לשיחה הזו... לא לקח לי חצי שעה להחזיר טלפון...כן, לקח לי יומיים... התנצלתי, ואמרתי את האמת...(סבא שלי לימד אותי מילדות: השקר הכי טוב זו האמת!) אמרתי לה, שנכון, עבר הרבה זמן מאז האבדן, אבל עדיין יש לנו תחושה שקשה לנו להיפגש,ולצאת בספונטניות ולבלות כמו פעם... למזלי הטוב, כמו שאומר המשפט "אנשים טובים באמצע הדרך..." היא כזו, מייד הבינה ואמרה שהיא ידעה שאשיב בשלילה על ההצעה שניפגש ונצא לבלות, אבל היא מנסה, ועוד תמשיך לנסות... לסיכום, שוב, מבולבלי מבולבלי...לאחר השיחה עימה הייתי מאד מבולבל... שאלתי את עצמי- מה אתה מצפה ממנה? אם החברים לא מתקשרים, אתה כועס...אם הם מתקשרים אתה נלחץ מה לענות... טוב שיש לנו ידידים טובים כמוה...מקווה שהן/ם ישארו נאמנים למרות שאנו מצידנו מתעלמים להצעותיהן/ להיפגש וכו'... מדבר אליכן/ם ? אשמח לשמוע...

סוף שבוע נעים וקייצי...

מכל הלב...

ממני, תמיד איתנו

 

[תמי ס]

צודק, גם אני מרגישה כך

הבלבול הזה כל כך מוכר. מצד אחד אני רוצה שתמיד יזכרו, תמיד יחשבו על האסונות שעברתי ומצד שני, אני כועסת כשמעלים את הנושא כי נראה לי שלעולם הרי לא יוכלו להבין באמת מה עברתי אז בשביל מה לדבר? אני לא יודעת מה אני מצפה, אני כועסת על אנשים שניתקו קשר, בייחוד אלה שניתקו קשר אחרי האבדן השני וגרמו לי להרגיש כמו מצורעת, כאילו אני "נושאת בשורה רעה" עלולה להדביק מישהו ב"נאחס"... אבל אני גם כועסת על כאלה שמדברים איתי כרגיל כאילו כלום לא קרה, אני כועסת על חברות שמתקשרות ומספרות איזה לילה קשה עבר עליהן כי התינוק חולה והן לא ישנו כל הלילה... גם אני לא ישנתי כל הלילה... גם בגלל התינוק... בגלל שהוא איננו. אז למה אני מצפה מהסביבה? לא יודעת, אני לא מצליחה לענות על זה, גם לא בפני עצמי.

 

[shleva]

תמיד איתנו היקר והצודק

אכן המצב הזה קשה ביותר גם מנקודת הראות החברתית. אני זו לא דוגמה טובה כי אני לא כ"כ טיפוס של מפגשים עם חברות וישיבה בבתי קפה בעשור האחרון. אך זה נכון, לאחר האובדן יש נטייה לכעוס או להרגיש חוסר חשק ומוטיבציה חברתית באופן כללי. האסון הזה מוציא מהדעת, מרתיח, מוציא במידה מסוימת ולתקופה מסוימת את החשק והכיף מהחיים. ולכן לא משנה- לפחות אצלי- כמה אנשים ישתדלו, אני כועסת וכואבת, מתוסכלת וחרדה וגם חסרת מוטיבציה חברתית. אולי אם היה לי קשר אמיתי וטוב עם חברה קרובה אז האסון לא היה פוגע לי במוטיבציה להיפגש עמה כי חברה טובה היא גם משענת בעתות צרה ומצוקה ויכולה לעזור בחיי היומיום בדברים הפשוטים והטריביאליים ביותר, שהופכים להיות קשים ביותר לביצוע כמו הכנת ארוחה למשל או הליכה לקניות וכיו"ב. אך היות שלא זכיתי לחברה שכזאת, לא היה לי עם מי לחלוק את הסבל שלי חוץ מבעלי וכל קשר סתמי שכרוך בלהתלבש יפה, לעטות מסיכה על הפנים ולצאת לבלות לא ישים מבחינתי בתקופת שפל נוראית זאת בחיי. זה נשמע נורא אך אין לי במה להתגאות בימים אלה, אין לי כיף לשבת עם אנשים ולדבר כי בסך הכל אני מרגישה במידה מסוימת חסרת כל- מבחינת היכולת ללדת ילדים, מהבחינה המקצועית- תעסוקתית מבחינת היעדר התמיכה המשפחתית הכ"כ נחוצה וחיונית בימים אלה ואנשים זרים שהם לא באמת קרובים לא יועילו לי בתקופה זאת- מה גם שהאנרגיה שלי לא גבוהה במיוחד, אני מותשת מכל הבחינות ואין שום סיכוי שבעולם שארצה לארח או להזמין אנשים לביתי. כולי ציפייה ותקווה לימים יפים יותר. סופשבוע נעים, ממני, שלווה.

 

[יעל של עדי]

בלבול אבל עם משמעות

נושא בהחלט מענין. אני חושבת שהבלבול באמת קיים ובעודהרבה מישורים. הציפיות שלנו מהסביבה ומאחרים לא ממש ברורות אבל גם הציפיות מעצמינו לא חד משמעיות. מצד אחד אנחנו מנסים לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. אומרים שהסביבה לא נותנת אבל גם אנחנו לא ממש נותנים לעצמינו. מנסים לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. לפני כמה ימים התקשרה אלי בחורה כואבת ואמרה שעברו כבר חמישה שבועות והיא מרגישה שהיא לא מצליחה להתמודד... אמרתי לה שחמישה שבועות זה נורא מעט זמן ונזכרתי שלקח לי כמה חודשים להבין שלא נתתי לעצמי זמן להתאבל ולהתמודד. אז אנחנו מנסים מיד לחזור לשגרה ואז יש לנו רגשות אשמה על החזרה המהירה. ואז הבלבול הזה. ואין בעצם חשק לכלום אבל צריך להמשיך, ושוב בלבול. ויחד עם זאת, זה כתוב בהמון מאמרים וספרים, שחלק טבעי מהאבדן זה הבלבול, חוסר אונים וחיפוש משמעות. כך שזה קיים. ותמיד איתנו, אני כל כך הזדהתי עם מה שכתבת. יש אנשים שמתקשרים וקשה איתם, ויש אנשים שקל יותר. וטוב עשית שאמרת לה שתחזור אליה ושאמרת את האמת. לי לא היה את השכל, האומץ או הידיעה שזה אפשרי. אני לומדת עם הזמן. ד"ש - יעל

 

[גל 123]

איזו הזדהות...

אני חייבת להודות שאני מרגישה כמו כולכם.אנשים סביב פשוט לא יודעים איך להגיב,לי הדבר הכי כואב זו ההתעלומות.והעיניין שאנשים לא מספרים לי על הריונות,אולי מחשש לעין הרע או מחשש לתסכל אותי.והאמת כל כך אחרת אני שמחה לשתף אנשים במה שקרה לי,להמליץ על רופאים טובים באמצע הדרך...ולשמוח בשמחתם של אחרים באמת מכל הלב.הריונות של אחרים לא מצליחים להוציא אותי מאיזון,ולא מזיזים לי,אני מחכה להריון שלי ללא קשר לאף אחד בסביבתי.ואנשים פשוט לא מבינים זאת,וכואב לי שכך. לא נותר לנו אנו,בעלי האובדן,דבר אלא להרים מבט,להסתכל על כולם מלמעלה ולא לתת לאנשים לשבור אותנו.אנחנו בסוף ננצח.

 

[mayaro]

מבולבלים, אבל...

שלום לכולם ולתמיד איתנו. הוי כמה שאתה צודק. אבל... אני רוצה לנסות להעלות פן נוסף. קרה לכולנו אסון (ולחלקנו אף יותר מאחד) ולאנשים קשה להתמודד עם זה. אבל מצד שני אנשים גם רוצים לעזור ולא תמיד יודעים איך. אני חושבת שחלקם מחכים לאיזושהי קריאת כיוון מצידנו. כששכבתי בבית החולים, ביקרו אותי די הרבה ידידות, שלא הייתי איתן ביחסי חברות קרובים. זה מאד ריגש אותי, וחשבתי לעצמי איך הייתי נוהגת במקרה שכזה. להודות על האמת? לא בטוחה שהייתי מוצאת את הכוחות. אבל, הביקורים האלו עוררו אצלי מחשבות. וקיבלתי החלטה (לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוחות), להשתדל מאד שלא להרחיק מעלי אנשים. נראה לי, שאם אנחנו עוטפים את עצמנו באבל, עד שהוא הופך לשריון בלתי חדיר לאחרים ומובטח לנו שאנשים יתרחקו. כשבאו לבקר בביתנו, נתנו לאנשים את התחושה שהם יכולים לדבר על כל מה שעולה על רוחם, ולהתנהג באופן רגיל. דברנו על האסון ובד בבד גם על עניני דיומא. בכיתי וצחקתי גם יחד. יש אנשים שהרגשתי יותר בנוח לספר, לתאר ולבכות אתם ועם אחרים נהגתי יותר באיפוק. אני מאמינה שאנשים רוצים לעזור, ולא לשקוע יחד איתנו, ולכן גם אם זה כרוך במאמץ, כדאי להיענות ליד המושטת. אני יודעת שכל אדם מתמודד עם הכאב בצורה שונה. אבל מציעה, התבוננו לתוככם מצד אחד, ומן הצד השני נסו להסתכל על עצמכם מבחוץ. חישבו על מה אתם משדרים לאנשים סביבכם (משפחה, חברים) וחישבו מה הייתם אתם מרגישים ואיך הייתם אתם נוהגים מול "תשדורות" אלו. שיהיה רק טוב

מאיה

 

[מישמיש7]

כ"כ נכון

אני כ"כ מזדהה עם מה שכולם כתבו... הסביבה אכן לא יודעת איך להתייחס ומה להגיד, ולכן רוב האנשים פשוט לא אומרים ולא עושים כלום. אני בהתחלה לא הייתי מסוגלת לדבר עם אף אחד, וכשהחברים רצו לבוא לבקר, בעלי ביקש שיתנו לי קצת זמן. רק חברה אחת התעקשה והגיעה הרבה לבקר והתקשרה כל יום לראות מה שלומינו.. כשכבר נתנו "אור ירוק" לחברים היותר רחוקים ולחברים מהעבודה, פתאום הסתבר שכל מי שרצה לבוא ושאל לשלומינו פשוט לא הגיע... מצד אחד-אנו לא כועסים, כיוון שאנו יודעים שלסביבה קשה ואין מה לומר, מצד שני, דווקא כשמרגישים שרוצים קצת חברה, פתאום כולם נעלמים.... אז איפה כל אלה שרצו לבוא בהתחלה? לאן הם נעלמו???? אני היום מרגישה קצת מוזר. לאחי נולד היום בן ואני כ"כ שמחה בשבילו

שהכל הסתיים בטוב והלידה עברה בשלום. מצד שני, כואב לי הלב לחשוב על בתי שהייתה היום בדיוק אמורה להיות בת 5 שבועות והילדים היו אמורים לגדול ביחד. אני יודעת שהברית תהיה מאד קשה לכל המשפחה...שמחה רבה מהולה בעצב גדול.. אך ככה הם החיים, צריך פשוט להיות אופטימיים

 

[morinbar]

צודק, נכון וטבעי כ"כ- אנו כמו

שבלולים מתכנסים בקונכיתנו בצר לנו ומעדיפים את תמיכת הכי קרובים לנו- בן/בת הזוג. ויש נטיה לדחות תמיכה של "אחרים" ממעגלים חיצונים/רחוקים יותר מהמעגל העיקרי. הדבר תלוי במוכנות האישית שלנו וברצון שלנו לשתף אחרים. קל לי יותר להחשף בפניכם שאשר בפני אנשים אחרים ואף חברים משכבר הימים (חלקם רחקו כי "התקשו להתמודד עם אובדנה של מורצוק

"- אותי זה הכעיס)ולא רק כי פה אני בתוך משפחה ופה באמת מבינים אותי, פשוט לא סובלת את המבט המרחם (ואני ממש לא רואה את עצמי כמסכנה אלא חשה שזכיתי עם כל הכאב להכיר ולאהוב את מורצוק

וכן זוכרת גם את הימים הטובים שהיו רבים. וכן- עם כל הכאב כשאני חושבת על מורצוק

החיוך תופס מקום לכל רוחב הפנים. ויש אנשים שלא "קל" להם עם צורת התמודדות זו- וכבר כתבתי- על הערות רעות אומר בעלי שיש אנשים נכים נפשית

טוב גלשתי לתחום אחר לגמרי... בסופו של דבר אנו מחליטים מתי לצאת מהקונכיה ומתי לשוב ולהתכנס. וגם לאחר שיצאנו- עדיין שמורה לנו הזכות לשוב ולהתכנס גם אם לפרקי זמן קצרים יותר (או פחות). בריאות, מזל ואושר.

 

[ל ו ל י ת]

צופה מהצד

בטח שקורים דברים מוזרים. מכירה מקרה של חברה שכששמעה על האובדן הטרי של חברתה, פתאום נפלה לה העדשה מהעין והיא היתה חייבת לנסוע הביתה. אני לא כועסת, כל אחד והכוחות שלו להתמודד עם דברים. יש אנשים שחייבם להתמודד ויש אנשים שלא. יש אנשים שמתמודדים דרך שחכה ויש אשנים שמתמודדים עם לדבר, יש שמדחיקים וכו´ וכו´. מחזיקה מכם המון.

 

[אמא של דניאל]

כל כך נכון

כל מה שנכתב. זה אחד הנושאים המדוברים אצלנו בבית. מצד אחד חברים מאוד רוצים לעזור ולא כל כך יודעים איך, מצד שני אנחנו מאוד הפפכפכים ומשדרים מסרים סותרים לסביבה. למשל בהתחלה ביקשנו במפורש שלא יתקשרו או יבקרו ואחר כך כעסנו על חברים שצייתו. לאחר האובדן של דניאל אבדנו מספר חברים שחשבנו לקרובים אך לעומת זאת גילינו צדדים נפלאים אצל החברים שנשארו,וחברים רחוקים שרצו לעזור מאוד התקרבו אלינו בשבועות האחרונים. אני חושבת שחלק מזה נובע מהחלטה שקיבלנו שאיבדנו מספיק ואנו לא רוצים לדחות מעלינו את החברים שמנסים לעזור גם עם לא תמיד בדרכים שנראות לנו מתאימות באותו רגע. אני פשוט משתדלת לשתף חברים קרובים ברגשות במקום לשלח אותם ללא סיבה (אין לי מצב רוח להפגש הערב אבל תודה שהתקשרתם ותנסו שוב, אני לא ממש חברותית היום אבל אני מאוד מעריכה את הנסיונות שלכם לעזור...). זה לא תמיד כל כך פשוט, אבל אני מרגישה שהמאמץ חשוב כחלק מהנסיון לחזור לשגרה.