שייקה לנדאו
New member
לפרשת השלומיאל
קראתי את הדיון ולדעתי זוהי מהומה על לא מאומה. צריך להבדיל בין בדיקת אותנטיות של כתבי יד לאבחון גרפולוגי. אין שום קושי, כאשר בודקים את שני הכתבים, לזהות שנכתבו ע"י אותו אדם, אולם כשכתב יד בודד מגיע לאבחון, לא תמיד ניתן לדעת האם הוא אותנטי או לא. האם יוצא מכך שבעל הכתב יכול "לזייף" את כתב ידו? יתכן, אולם הוא רק יפסיד מכך. כל זיוף יביא לתוצאות שליליות יותר מזה של כתב היד הספונטני, והשוואת האבחונים שניתנו לשני הכתבים של מיודענו יעידו על כך. ולגבי השאלה על משמעות המרווחים של המלים. לפי הגישה הסימבולית (ואת דעתי על הבעייתיות של אסכולה זו כבר הבעתי במקום אחר בפורום) הזרימה בכיוון השורה ממלה למלא מציינת את היחס של האני לאתה. לא שמלה ספציפית היתה האחר והפכה לאחר מכן להיות אני - זוהי חוסר הבנה של המשמעות הסימבולית - עצם המעבר ממלה למלה ואופיו מציין את אופי התקשורת שאותו אדם מאופיין בה. למעשה, ניתן להסביר זאת באמצעים הרבה יותר רציונליים. זרימה טובה של הכתב מחייב מרווחים לא מרוחקים מדי. מרווח מופרז בין המלים מצריך הפסקה בין מלה למלה ו"קפיצה" מיותרת למיקום של המלה הבאה. כתיבה במרווחים כאלה נובעת מרצון רב לבהירות (כאשר הרווח לא ממש מופרז ותורם לתמונת הארגון) או ממעצורים מסוגים שונים הפוגעים בשטף הכתיבה. מעצורים אלה, שאת אופים המדוייק יש לקבוע בבדיקה מקפת של כתב היד, יש להם השלכה מכרעת על אופי התקשורת של הכותב עם סביבתו. ובמקרה של ידידנו השלומיאל, המרווחים הגדולים (אך לא אחידים) בין המלים ובין השורות נשמרות גם בכתב היד המזויף. הפרשנות במקרה זה היא קודם כל רצון לבהירות, שמשתלב היטב עם האופי החקרני (וגם קצת "חוכמולוגי") של בעל הכתב. ההשלכות שיש לזה על היחסים עם הסביבה לא ניתנים להסבר באמצעות קביעות דוגמטיות כמו "בדידות" או "התנשאות", ויש להם קשר בין היתר לפער בין ההיבט האינטלקטואלי והאמוציונלי של הכותב. אבל זה מחייב כבר ניתוח מדוקדק...
קראתי את הדיון ולדעתי זוהי מהומה על לא מאומה. צריך להבדיל בין בדיקת אותנטיות של כתבי יד לאבחון גרפולוגי. אין שום קושי, כאשר בודקים את שני הכתבים, לזהות שנכתבו ע"י אותו אדם, אולם כשכתב יד בודד מגיע לאבחון, לא תמיד ניתן לדעת האם הוא אותנטי או לא. האם יוצא מכך שבעל הכתב יכול "לזייף" את כתב ידו? יתכן, אולם הוא רק יפסיד מכך. כל זיוף יביא לתוצאות שליליות יותר מזה של כתב היד הספונטני, והשוואת האבחונים שניתנו לשני הכתבים של מיודענו יעידו על כך. ולגבי השאלה על משמעות המרווחים של המלים. לפי הגישה הסימבולית (ואת דעתי על הבעייתיות של אסכולה זו כבר הבעתי במקום אחר בפורום) הזרימה בכיוון השורה ממלה למלא מציינת את היחס של האני לאתה. לא שמלה ספציפית היתה האחר והפכה לאחר מכן להיות אני - זוהי חוסר הבנה של המשמעות הסימבולית - עצם המעבר ממלה למלה ואופיו מציין את אופי התקשורת שאותו אדם מאופיין בה. למעשה, ניתן להסביר זאת באמצעים הרבה יותר רציונליים. זרימה טובה של הכתב מחייב מרווחים לא מרוחקים מדי. מרווח מופרז בין המלים מצריך הפסקה בין מלה למלה ו"קפיצה" מיותרת למיקום של המלה הבאה. כתיבה במרווחים כאלה נובעת מרצון רב לבהירות (כאשר הרווח לא ממש מופרז ותורם לתמונת הארגון) או ממעצורים מסוגים שונים הפוגעים בשטף הכתיבה. מעצורים אלה, שאת אופים המדוייק יש לקבוע בבדיקה מקפת של כתב היד, יש להם השלכה מכרעת על אופי התקשורת של הכותב עם סביבתו. ובמקרה של ידידנו השלומיאל, המרווחים הגדולים (אך לא אחידים) בין המלים ובין השורות נשמרות גם בכתב היד המזויף. הפרשנות במקרה זה היא קודם כל רצון לבהירות, שמשתלב היטב עם האופי החקרני (וגם קצת "חוכמולוגי") של בעל הכתב. ההשלכות שיש לזה על היחסים עם הסביבה לא ניתנים להסבר באמצעות קביעות דוגמטיות כמו "בדידות" או "התנשאות", ויש להם קשר בין היתר לפער בין ההיבט האינטלקטואלי והאמוציונלי של הכותב. אבל זה מחייב כבר ניתוח מדוקדק...
