fairy dust1
New member
למרצה שלי..
"נפלת" עליי ביום חורף אחד בתחילת הסמסטר הזה. מרצה לא שגרתי בקורס לא שגרתי בפקולטה למשפטים.
טוב דיי היה ברור שכל הבנות תיפולנה לרגליך, אתה בהחלט היית ועדיין "נוף אחר באקדמיה", צעיר, חריף, יודע תמיד מה לומר, סוחף אחריך את כולם.
כן, כמעט כל הסטודנטיות אוהבות אותך, אבל אתה יודע, ממשיכות הלאה. לא אני. השתתפתי בתרגולים, שבוע אחר שבוע בלי לוותר עליתי על הבמה. לוקחת את הקורס ברצינות.
פתאום שמתי לב, שביום של הקורס, לפני שאני יוצאת מהבית אני מחליפה בגדים פעמיים או שלוש, מתגנדרת..טוב הגיע הזמן להשקיע בהופעה שלי, הרי אני הולכת להיות עורכת דין בעתיד.
אז למה אני משקיע בלבוש דווקא ורק לקראת הפגישה איתך? אני יושבת בשורה הראשונה, ככה זה נדמה כאילו השיעור הוא בשבילי ועבורי בלבד. האם אתה שם לב אליי? זה רק בשבילך. לפני כמה שבועות היה תרגיל קשה במיוחד, סרבתי לעלות על הבמה - ואתה, בתבונתך הרבה, ורגישותך לא ויתרת עליי. עליתי ועשיתי את זה. אחרי השיעור מחיתי כמה דמעות ועוד לא ידעתי מדוע אני בוכה.
בסופי השבוע, כשאני נפגשת עם חברים, הם כבר יודעים על מה או יותר נכון על מי אני הולכת לדבר - כן, על המרצה התותח. מה היה בשיעור, ואיך היה, ומה אמרת ומה אמרתי. "את מאוהבת בו?" הם שואלים, ואני מבטלת אותם - "מה פתאום! נראה לך? מה אני סתומה, להתאהב במרצה?? " - משקרת להם, משקרת לי.
ואז הגיעו הלילות, למה אני חולמת עליך למען השם?? הרי לא באמת...אני אדם רציונלי..זה סתם. יעבור.
לא זה לא עובר, אתה לא יוצא לי מהראש, ואני ממש מתאמצת! למה אתה לא יוצא לי מהראש? אני מאוהבת בך. יותר מזה - אני פשוט אוהבת אותך! תמיד הייתי מאלה שצוחקות על הבנות ש"מתאהבות" במרצה שלהן...כאילו, מה נסגר איתכן?? הרי אתן יודעות שזה חסר סיכוי.
אבל במקרה שלי, האהבה פשוט הכתה בי כמו ברק. הבנתי שאתה זה בדיוק כל מה שאני מחפשת בגבר - נאה, בוגר, מוכשר, כאריזמתי בטירוף, תומך, מצחיק, חכם.
ועכשיו אני מתייסרת, הרי אני יודעת שזה חסר סיכוי. וזה אוכל לי את הלב. אני כל כך רוצה שתהייה פה לידי, אני רוצה להרגיש את חום גופך, לגעת בך, לנשק אותך, להיות שלך.
ביום חמישי האחרון קניתי את הספר שלך. כמובן שהסיבה הרשמית לקנייתו היא המבחן הקרב ובא. אבל לא רציתי להשאיל אותו מהספריה, אמרתי לך שאני רוצה אותך קרוב אליי, אז קניתי את הספר, (אגב, סיימתי כבר לקרוא אותו) . כשאחזתי בו בחנות הספרים התרגשתי. בבית פתחתי אותו, בעמוד הראשון קראתי את ההקדשה - "תודה רבה לאשתי וילדי האהובים..." התחלתי לבכות.
ידעתי שזה חסר סיכוי, אבל המילים הללו היוו מעין חותמת גומי עבורי , זהו לעבור הלאה..
ועכשיו הראש והלב מתייסרים, הלב נשבר לרסיסים (בפעם המי יודע כמה) והראש, הרציונלי, ההגיוני, הקר אומר - "ידעת שזה חסר סיכוי, צאי מזה כבר!! אין לך עם מי ובמה להתעסק חוץ ממרצים ואהבות נכזבות ובלתי אפשריות." כל הגוף כבר כואב מרוב אהבה
אני לא רוצה לקבל את העובדה שבעוד שבועיים הסמסטר נגמר, שנשארו לנו רק עוד 2 פגישות. שאחריהן לא אראה אותך עוד לעולם אני לא רוצה שתעזוב..אני לא רוצה להרפות..
אני פשוט רוצה אותך.
האם תתן לי סיכוי?
הסטודנטית שלך..
"נפלת" עליי ביום חורף אחד בתחילת הסמסטר הזה. מרצה לא שגרתי בקורס לא שגרתי בפקולטה למשפטים.
טוב דיי היה ברור שכל הבנות תיפולנה לרגליך, אתה בהחלט היית ועדיין "נוף אחר באקדמיה", צעיר, חריף, יודע תמיד מה לומר, סוחף אחריך את כולם.
כן, כמעט כל הסטודנטיות אוהבות אותך, אבל אתה יודע, ממשיכות הלאה. לא אני. השתתפתי בתרגולים, שבוע אחר שבוע בלי לוותר עליתי על הבמה. לוקחת את הקורס ברצינות.
פתאום שמתי לב, שביום של הקורס, לפני שאני יוצאת מהבית אני מחליפה בגדים פעמיים או שלוש, מתגנדרת..טוב הגיע הזמן להשקיע בהופעה שלי, הרי אני הולכת להיות עורכת דין בעתיד.
אז למה אני משקיע בלבוש דווקא ורק לקראת הפגישה איתך? אני יושבת בשורה הראשונה, ככה זה נדמה כאילו השיעור הוא בשבילי ועבורי בלבד. האם אתה שם לב אליי? זה רק בשבילך. לפני כמה שבועות היה תרגיל קשה במיוחד, סרבתי לעלות על הבמה - ואתה, בתבונתך הרבה, ורגישותך לא ויתרת עליי. עליתי ועשיתי את זה. אחרי השיעור מחיתי כמה דמעות ועוד לא ידעתי מדוע אני בוכה.
בסופי השבוע, כשאני נפגשת עם חברים, הם כבר יודעים על מה או יותר נכון על מי אני הולכת לדבר - כן, על המרצה התותח. מה היה בשיעור, ואיך היה, ומה אמרת ומה אמרתי. "את מאוהבת בו?" הם שואלים, ואני מבטלת אותם - "מה פתאום! נראה לך? מה אני סתומה, להתאהב במרצה?? " - משקרת להם, משקרת לי.
ואז הגיעו הלילות, למה אני חולמת עליך למען השם?? הרי לא באמת...אני אדם רציונלי..זה סתם. יעבור.
לא זה לא עובר, אתה לא יוצא לי מהראש, ואני ממש מתאמצת! למה אתה לא יוצא לי מהראש? אני מאוהבת בך. יותר מזה - אני פשוט אוהבת אותך! תמיד הייתי מאלה שצוחקות על הבנות ש"מתאהבות" במרצה שלהן...כאילו, מה נסגר איתכן?? הרי אתן יודעות שזה חסר סיכוי.
אבל במקרה שלי, האהבה פשוט הכתה בי כמו ברק. הבנתי שאתה זה בדיוק כל מה שאני מחפשת בגבר - נאה, בוגר, מוכשר, כאריזמתי בטירוף, תומך, מצחיק, חכם.
ועכשיו אני מתייסרת, הרי אני יודעת שזה חסר סיכוי. וזה אוכל לי את הלב. אני כל כך רוצה שתהייה פה לידי, אני רוצה להרגיש את חום גופך, לגעת בך, לנשק אותך, להיות שלך.
ביום חמישי האחרון קניתי את הספר שלך. כמובן שהסיבה הרשמית לקנייתו היא המבחן הקרב ובא. אבל לא רציתי להשאיל אותו מהספריה, אמרתי לך שאני רוצה אותך קרוב אליי, אז קניתי את הספר, (אגב, סיימתי כבר לקרוא אותו) . כשאחזתי בו בחנות הספרים התרגשתי. בבית פתחתי אותו, בעמוד הראשון קראתי את ההקדשה - "תודה רבה לאשתי וילדי האהובים..." התחלתי לבכות.
ידעתי שזה חסר סיכוי, אבל המילים הללו היוו מעין חותמת גומי עבורי , זהו לעבור הלאה..
ועכשיו הראש והלב מתייסרים, הלב נשבר לרסיסים (בפעם המי יודע כמה) והראש, הרציונלי, ההגיוני, הקר אומר - "ידעת שזה חסר סיכוי, צאי מזה כבר!! אין לך עם מי ובמה להתעסק חוץ ממרצים ואהבות נכזבות ובלתי אפשריות." כל הגוף כבר כואב מרוב אהבה
אני לא רוצה לקבל את העובדה שבעוד שבועיים הסמסטר נגמר, שנשארו לנו רק עוד 2 פגישות. שאחריהן לא אראה אותך עוד לעולם אני לא רוצה שתעזוב..אני לא רוצה להרפות..
אני פשוט רוצה אותך.
האם תתן לי סיכוי?
הסטודנטית שלך..