לכף היד של אבא שלי
סמדר שיר/ מכתבי אהבה ל... לא, זה לא ניראה לי מוזר להפנות מכתב שלם לכף יד. בטח אני יודע שכף היד היא חלק מגוף האדם, ושהזרוע הימנית לא הייתה מתרוממת ונוחתת עליי בפליק אדיר, אילולא קיבלה מהמוח את הפקודה לנוע קדימה, לעברי, ולרדת עליי בכל הכוח, ללא רחמים. אבל כשהמוח שמחלק את הפקודות שוכן בתוך הראש של אבי, אני לא מסוגל להאשים אותו ברוע ובהתנהגות האכזרית. כי אם המוח רע ומרושע, יוצא מכך שאבי הוא ייצור שטני, שקשה לזהות בו את שרידי הדמות האנושית. ואם הגבר שמחלציו באתי לעולם הוא שטן, אז מי אני? בן של מפלצת? של רובוט הנוקט בשפת האלימות מפני שאינו יודע להתבטא במילים? מפחיד אותי לחשוב עליו, ועל עצמי, במושגים כאלה. פשוט מפחיד.לכן ביצעתי, כבר לפני שנים, תהליך של ניתוק: את היד הימנית של אבא, זו שאחראית למרבית המכות, הפרדתי מהגוף שלו, מהאישיות שלו, מכל מה שקשור באיש שאני אוהב ומעריץ, למרות כל הכאבים בדמיון שלי, כף היד לא היתה שייכת אליו, היא היתה ישות נפרדת, עצמאית לחלוטין. והיא זו שהרביצה לי. לא הוא. היא זו שהתנפלה עלי בהפתעה, ללא שום אזהרה, ללא שום סיבה הגיונית. לא אבי. והיא זו שהותירה בגב שלי, וגם בלחיי, שריטות וסימנים כחולים. היא. רק היא היתה האשמה. כף יד מטופשת, כף יד מנוולת, כף יד בהמית. למה את מסתערת עליי ככה? למה את מצליפה בי? מה עשיתי לך, למען השם? על מה ולמה מגיע לי להיענש במלקות, שחורטות צלקות צורבות לא רק בעורי? למה. זו השאלה שרודפת אותי כבר יותר מעשר שנים. מאז הסטירה הראשונה, שכל כך רציתי לראות בה אירוע חד פעמי, מאז שנזרקתי לפינת החדר, מבווץ כולי, אחוז צמרמורת, מנסה להתגמד כמה שיותר, כדי להיעלם מעיניו של הגבר הגבוה שעמד מולי. הוא לא מי יודע מה גבוה, אבא שלי. איש מוצק ורחב, לא גוליבר של מטר תשעים. אבל בערב ההוא, כשחזר הביתה בשעה מאוחרת מהרגיל, והעיניים שלו היו כהות מתמיד, ומבען זר ומוזר, הוא נראה לי כמו ענק, שראשו בשמים ופדחתו מגרדת את העננים. "אתה!" הוא הרעים. "מה?" זינקתי ממקומי. לא הבנתי למה הקול שלו נשמע כל כך שונה. ולא הבנתי למה הוא קורא לי "אתה". מה, הוא שכח שאני הבן שלו? הוא שכח את שמי? "מה אתה עושה כאן?" הוא נבח. "מה ז´תומרת?" הפחד שיתק את גרוני. הוא שכח שאני בנו ושהבית הזה הוא גם ביתי? "למה אתה עוד לא במיטה?" הוא התקרב אליי בצעדים מדודים. "עוד לא חושך," פתחתי בהתנצלויות, "עוד לא מאוחר, אמא עוד לא אמרה שצריך לכבות את האורות..." "אבל אני אומרת לך לעוף למיטה!" הוא עשה צעד נוסף, גדול מקודמיו. "לעוף?" רעדתיף ובניגוד לרצוני, שטפו אותי מראות מהעבר. פעם זו היתה בדיחה שלנו, הלצה משפחתית. כשאבא אמר לי לעוף למיטה, הייתי עונה לו שאין לי כנפיים, אז הוא היה פוקד עליי ללכת למכולת לקנות כנפיים, ואני הייתי טוען שהמכולת כבר סגורה, הרי כל החנויות נסגרות בשבע בערב, ואבא היה נאנח ואומר, שאם המכולת סגורה זה סימן שאני חייב, ממש חייב, לעוף למיטה, ואני הייתי מגחך ושואל איך אפשר לעוף בלי כנפיים... וכך היינו מתלוצצים וצוחקים. והיינו מתחבקים. והוא היה מרים אותי על כתפיו או עושה לי "שק קמח" ישר עד למיטה. ואני הייתי נישא על גלי האושר. איזה כיף שאני יכול לרכב על אבא שלי ולהרים את היד ולגעת בתקרה... ופתאום היד. כף היד של זרוע ימין. בום! "מממ... מה...?" מרוב כאב לא יכולתי לדבר, השפתיים שלי פשוט יבשו. "אמרתי לך לעוף או שלא אמרתי לך לעוף?" אז עפתי.למרות שלא היו לי כנפיים, ולמרות שהמכולת כבר היתה סגורה, מצאתי דרך להתנדף מהשטח. להתאדות. להפוך ללא קיים. עד לחדר שלי רצתי, השתחלתי לתוך המיטה, וטמנתי את הראש שלי מתחת לשמיכה, וקיוויתי שכל זה מעולם לא היה. אבל בכל פעם שהשמיכה התחככה בלחי שלי הרגשתי את הסטירה. צורבת. כואבת. מעליבה. למה הוא עשה לי את זה? מה עשיתי לו שהוא גמל לי בסטירה? לא, זה לא הוא. זה לא אבי. זה לא יכול להיות אבי. הרי אבא שלי הוא איש טוב ואוהב וחם וחכם. זו היד שלו. לפתע פתאום היא תפסה עצמאות ויוזמה. לפתע פתאום היא החלה לפעול בכוחות עצמה. בלי לבקש רשות, בלי לחכות להסכמה. "סליחה," הוא בכה על המיטה שלי כעבור שעה או יותר. "אתה מוכן לסלוח לי? אתה מאמין לי שאני מצטער?" וכששתקתי, מפני שפחדתי להוציא את הראש ממחבואו, מתחת לשמיכה, הוא שאל: "אתה מאמין לי שהיד שלי, זו שהרביצה לך, כואבת לי עכשיו לא פחות ממה שכואב לך?" למען האמת, לא האמנתי, אבל כשאבא שאל אותי שוב ושוב אם אני מוכן לסלוח, סיננתי "כן" חרישי. פשוט פחדתי שהוא יוריד עלי מכה נוספת אם לא אספק לו תשובה חיובית. ושמחתי כשהוא נאנח בהקלה. זהו, אמרתי לעצמי, מה שהיה- היה. הסטירה הזו היתה סטירה כפולה: גם הראשונה וגם האחרונה. וטעיתי. סטירות רבות ספגתי מאז. לפעמים על הלחי, לפעמים על העורף, לפעמים על הגב. ותמיד ביד ימין, היד החזקה של אבא, היד שלא לומדת את הלקח, היד שלא כובשת את זעמה. אז עכשיו אני פונה אליך, יד ימין ארורה, ומבקש שלא תגיעי אלי, שתתרחקי ממני, שהסטירה שהחטפת לי לפני דקה תהיה האחרונה. ואני צזהיר אותך: אם לא תשמרי ממני מרחק, אני אוותר על ההפרדה בינך לבין אבי, אני אחדל להאשים אותך בכל הכאבים והמכות, אני אתחיל להאשים אותו, אותו, אותו... האם את שומעת את האיום שלי? האם גם הוא ישמע? רוז (זה הכינו שאימצתי, מאז קראתי בעיתון שגם אקסל רוז חטף מכות)
סמדר שיר/ מכתבי אהבה ל... לא, זה לא ניראה לי מוזר להפנות מכתב שלם לכף יד. בטח אני יודע שכף היד היא חלק מגוף האדם, ושהזרוע הימנית לא הייתה מתרוממת ונוחתת עליי בפליק אדיר, אילולא קיבלה מהמוח את הפקודה לנוע קדימה, לעברי, ולרדת עליי בכל הכוח, ללא רחמים. אבל כשהמוח שמחלק את הפקודות שוכן בתוך הראש של אבי, אני לא מסוגל להאשים אותו ברוע ובהתנהגות האכזרית. כי אם המוח רע ומרושע, יוצא מכך שאבי הוא ייצור שטני, שקשה לזהות בו את שרידי הדמות האנושית. ואם הגבר שמחלציו באתי לעולם הוא שטן, אז מי אני? בן של מפלצת? של רובוט הנוקט בשפת האלימות מפני שאינו יודע להתבטא במילים? מפחיד אותי לחשוב עליו, ועל עצמי, במושגים כאלה. פשוט מפחיד.לכן ביצעתי, כבר לפני שנים, תהליך של ניתוק: את היד הימנית של אבא, זו שאחראית למרבית המכות, הפרדתי מהגוף שלו, מהאישיות שלו, מכל מה שקשור באיש שאני אוהב ומעריץ, למרות כל הכאבים בדמיון שלי, כף היד לא היתה שייכת אליו, היא היתה ישות נפרדת, עצמאית לחלוטין. והיא זו שהרביצה לי. לא הוא. היא זו שהתנפלה עלי בהפתעה, ללא שום אזהרה, ללא שום סיבה הגיונית. לא אבי. והיא זו שהותירה בגב שלי, וגם בלחיי, שריטות וסימנים כחולים. היא. רק היא היתה האשמה. כף יד מטופשת, כף יד מנוולת, כף יד בהמית. למה את מסתערת עליי ככה? למה את מצליפה בי? מה עשיתי לך, למען השם? על מה ולמה מגיע לי להיענש במלקות, שחורטות צלקות צורבות לא רק בעורי? למה. זו השאלה שרודפת אותי כבר יותר מעשר שנים. מאז הסטירה הראשונה, שכל כך רציתי לראות בה אירוע חד פעמי, מאז שנזרקתי לפינת החדר, מבווץ כולי, אחוז צמרמורת, מנסה להתגמד כמה שיותר, כדי להיעלם מעיניו של הגבר הגבוה שעמד מולי. הוא לא מי יודע מה גבוה, אבא שלי. איש מוצק ורחב, לא גוליבר של מטר תשעים. אבל בערב ההוא, כשחזר הביתה בשעה מאוחרת מהרגיל, והעיניים שלו היו כהות מתמיד, ומבען זר ומוזר, הוא נראה לי כמו ענק, שראשו בשמים ופדחתו מגרדת את העננים. "אתה!" הוא הרעים. "מה?" זינקתי ממקומי. לא הבנתי למה הקול שלו נשמע כל כך שונה. ולא הבנתי למה הוא קורא לי "אתה". מה, הוא שכח שאני הבן שלו? הוא שכח את שמי? "מה אתה עושה כאן?" הוא נבח. "מה ז´תומרת?" הפחד שיתק את גרוני. הוא שכח שאני בנו ושהבית הזה הוא גם ביתי? "למה אתה עוד לא במיטה?" הוא התקרב אליי בצעדים מדודים. "עוד לא חושך," פתחתי בהתנצלויות, "עוד לא מאוחר, אמא עוד לא אמרה שצריך לכבות את האורות..." "אבל אני אומרת לך לעוף למיטה!" הוא עשה צעד נוסף, גדול מקודמיו. "לעוף?" רעדתיף ובניגוד לרצוני, שטפו אותי מראות מהעבר. פעם זו היתה בדיחה שלנו, הלצה משפחתית. כשאבא אמר לי לעוף למיטה, הייתי עונה לו שאין לי כנפיים, אז הוא היה פוקד עליי ללכת למכולת לקנות כנפיים, ואני הייתי טוען שהמכולת כבר סגורה, הרי כל החנויות נסגרות בשבע בערב, ואבא היה נאנח ואומר, שאם המכולת סגורה זה סימן שאני חייב, ממש חייב, לעוף למיטה, ואני הייתי מגחך ושואל איך אפשר לעוף בלי כנפיים... וכך היינו מתלוצצים וצוחקים. והיינו מתחבקים. והוא היה מרים אותי על כתפיו או עושה לי "שק קמח" ישר עד למיטה. ואני הייתי נישא על גלי האושר. איזה כיף שאני יכול לרכב על אבא שלי ולהרים את היד ולגעת בתקרה... ופתאום היד. כף היד של זרוע ימין. בום! "מממ... מה...?" מרוב כאב לא יכולתי לדבר, השפתיים שלי פשוט יבשו. "אמרתי לך לעוף או שלא אמרתי לך לעוף?" אז עפתי.למרות שלא היו לי כנפיים, ולמרות שהמכולת כבר היתה סגורה, מצאתי דרך להתנדף מהשטח. להתאדות. להפוך ללא קיים. עד לחדר שלי רצתי, השתחלתי לתוך המיטה, וטמנתי את הראש שלי מתחת לשמיכה, וקיוויתי שכל זה מעולם לא היה. אבל בכל פעם שהשמיכה התחככה בלחי שלי הרגשתי את הסטירה. צורבת. כואבת. מעליבה. למה הוא עשה לי את זה? מה עשיתי לו שהוא גמל לי בסטירה? לא, זה לא הוא. זה לא אבי. זה לא יכול להיות אבי. הרי אבא שלי הוא איש טוב ואוהב וחם וחכם. זו היד שלו. לפתע פתאום היא תפסה עצמאות ויוזמה. לפתע פתאום היא החלה לפעול בכוחות עצמה. בלי לבקש רשות, בלי לחכות להסכמה. "סליחה," הוא בכה על המיטה שלי כעבור שעה או יותר. "אתה מוכן לסלוח לי? אתה מאמין לי שאני מצטער?" וכששתקתי, מפני שפחדתי להוציא את הראש ממחבואו, מתחת לשמיכה, הוא שאל: "אתה מאמין לי שהיד שלי, זו שהרביצה לך, כואבת לי עכשיו לא פחות ממה שכואב לך?" למען האמת, לא האמנתי, אבל כשאבא שאל אותי שוב ושוב אם אני מוכן לסלוח, סיננתי "כן" חרישי. פשוט פחדתי שהוא יוריד עלי מכה נוספת אם לא אספק לו תשובה חיובית. ושמחתי כשהוא נאנח בהקלה. זהו, אמרתי לעצמי, מה שהיה- היה. הסטירה הזו היתה סטירה כפולה: גם הראשונה וגם האחרונה. וטעיתי. סטירות רבות ספגתי מאז. לפעמים על הלחי, לפעמים על העורף, לפעמים על הגב. ותמיד ביד ימין, היד החזקה של אבא, היד שלא לומדת את הלקח, היד שלא כובשת את זעמה. אז עכשיו אני פונה אליך, יד ימין ארורה, ומבקש שלא תגיעי אלי, שתתרחקי ממני, שהסטירה שהחטפת לי לפני דקה תהיה האחרונה. ואני צזהיר אותך: אם לא תשמרי ממני מרחק, אני אוותר על ההפרדה בינך לבין אבי, אני אחדל להאשים אותך בכל הכאבים והמכות, אני אתחיל להאשים אותו, אותו, אותו... האם את שומעת את האיום שלי? האם גם הוא ישמע? רוז (זה הכינו שאימצתי, מאז קראתי בעיתון שגם אקסל רוז חטף מכות)