לחיות או לא להיות
אני יודע שזה לא המקום הנכון, אבל רציתי לכתוב ולא ידעתי איפה... בעל הפורום, אבין אם תמחק את ההודעה המיותרת הזו
תמיד מלווים אותי אי-שקט, תחושת החמצה, תחושת חיסרון, תחושת ריקנות עד כדי תהומיות שנוגסת בנשמה שלי ומשאירה אותי מיותם, מותש, חסר אונים ואני נאלץ להשלים עם זה. תחושות רעות שמעיקות ומקשות עלי לנשום. עליי להשקיע מאמצים נפשיים ואף פיסיים רבים כדי להתמודד איתן. זה כרוך לרוב בהעמדת פנים, בציניות, לפעמים מוגזמת מדי, שאני לא מכיר את עצמי. כאילו יש לי פיצול אישיות, ואולי באמת יש לי את זה. זה מה שיש לבני מזל תאומים בד"כ, לא?
אם אתם שואלים את עצמכם, מה קרה לי שאני מרגיש ככה, מה עובר עליי ועוד כל מיני שאלות... אז זהו, אתם מבינים, שכלום. אני פשוט אדם ריק ונטול תכלית בכלל. החיים שלי עוברים וחולפים ללא מטרה, כל יום בחיי דומה ליום שלפניו וליום שאחריו, ללא שינוי. וככה החיים שלי מתנהלים במעגלים מייסרים. כל זאת מעלה בי את השאלה: בשביל מה לחיות בעצם? עצם הידיעה שבעצם מהיום שנולדתי לא תרמתי כלום לחיים, לא עשיתי שום דבר בחיי, שנתן לי סיבה טובה להמשיך בחיים, ואף עשיתי רע להרבה אנשים בחיי, מספיקה לי כדי להבין שאני אדם מיותר לחלוטין. אני תוהה מה הייתה הסיבה של אלוהים לשלוח אותי לחיים האלה.
אני בהחלט צריך למות. אני לא חושב, לא מדמיין, לא רואה את עצמי חי מעבר לגיל 30, בגג 35. כי מילא, מעבר לכך לא יהיו לי חיים בכלל. אם אלוהים, שיסלח לי על מחשבות הכפירה האלה, לא יעשה את שלו, איאלץ לעשות את זה בעצמי. פעמיים ניסיתי, ולא הצלחתי לסיים את מה שהתחלתי. כי, תתפלאו, כי עמוק בליבי, ידעתי שיש דברים ששווה לחיות למענם, עם כל הקושי, הכאב, הריקנות. יש דבר אחד או שניים שמחזיקים אותי נושם, איתן ויציב, שורד ובועט. אבל, עם הזמן, הגעתי להבנה שזהו. שום דבר לא מגיע לי יותר, שום דבר שמחזיק אותך נושם, איתן מול שברי החיים. נותר לי רק להיאחז בהם קצת, להתרגעות קטנה, בטרם זה נגמר. לזכור את אותם הדברים שגרמו לך לחייך, אבל לחייך באמת.
פשוט כבר אין לי כוח, אין לי כוח לחיות, אין לי כוח להעמיד פנים, אין לי כוח להיות, אין לי כוח לשקוע במחשבות המעיקות שמציפות את מוחי, אין לי כוח אפילו לפרוק את מה שעל ליבי, כי אף אחד, מילא לא יבין, אף אחד ממילא לא רוצה לשמוע דברים מדכאים, מלנכוליים, פסימיים. אין לי כטוח לשמוע, ממה שאני מצליח, "תעריך את עצמך", "תהיה אופטימי", "אתה כן", "בקרוב אצלך" ועוד קלישאות עם זקן. אין לי כוח לדחוק עוד ועוד את הכאב פנימה. אין לי כוח 'לסחוב' עוד יום ועוד יום כזה. רוצה להיות נטול מצפון, לשכוח שיש אמא ואבא שיסבלו על מותי וגם ככה לא יודעים עליי, שיסבלו שאני חי כך. שזה נוגד את האמונה שלי באלוהים. שזה נוגד את הטבע. רק לסיים את זה, רק להימחק מפה.
אני יודע שזה לא המקום הנכון, אבל רציתי לכתוב ולא ידעתי איפה... בעל הפורום, אבין אם תמחק את ההודעה המיותרת הזו
תמיד מלווים אותי אי-שקט, תחושת החמצה, תחושת חיסרון, תחושת ריקנות עד כדי תהומיות שנוגסת בנשמה שלי ומשאירה אותי מיותם, מותש, חסר אונים ואני נאלץ להשלים עם זה. תחושות רעות שמעיקות ומקשות עלי לנשום. עליי להשקיע מאמצים נפשיים ואף פיסיים רבים כדי להתמודד איתן. זה כרוך לרוב בהעמדת פנים, בציניות, לפעמים מוגזמת מדי, שאני לא מכיר את עצמי. כאילו יש לי פיצול אישיות, ואולי באמת יש לי את זה. זה מה שיש לבני מזל תאומים בד"כ, לא?
אם אתם שואלים את עצמכם, מה קרה לי שאני מרגיש ככה, מה עובר עליי ועוד כל מיני שאלות... אז זהו, אתם מבינים, שכלום. אני פשוט אדם ריק ונטול תכלית בכלל. החיים שלי עוברים וחולפים ללא מטרה, כל יום בחיי דומה ליום שלפניו וליום שאחריו, ללא שינוי. וככה החיים שלי מתנהלים במעגלים מייסרים. כל זאת מעלה בי את השאלה: בשביל מה לחיות בעצם? עצם הידיעה שבעצם מהיום שנולדתי לא תרמתי כלום לחיים, לא עשיתי שום דבר בחיי, שנתן לי סיבה טובה להמשיך בחיים, ואף עשיתי רע להרבה אנשים בחיי, מספיקה לי כדי להבין שאני אדם מיותר לחלוטין. אני תוהה מה הייתה הסיבה של אלוהים לשלוח אותי לחיים האלה.
אני בהחלט צריך למות. אני לא חושב, לא מדמיין, לא רואה את עצמי חי מעבר לגיל 30, בגג 35. כי מילא, מעבר לכך לא יהיו לי חיים בכלל. אם אלוהים, שיסלח לי על מחשבות הכפירה האלה, לא יעשה את שלו, איאלץ לעשות את זה בעצמי. פעמיים ניסיתי, ולא הצלחתי לסיים את מה שהתחלתי. כי, תתפלאו, כי עמוק בליבי, ידעתי שיש דברים ששווה לחיות למענם, עם כל הקושי, הכאב, הריקנות. יש דבר אחד או שניים שמחזיקים אותי נושם, איתן ויציב, שורד ובועט. אבל, עם הזמן, הגעתי להבנה שזהו. שום דבר לא מגיע לי יותר, שום דבר שמחזיק אותך נושם, איתן מול שברי החיים. נותר לי רק להיאחז בהם קצת, להתרגעות קטנה, בטרם זה נגמר. לזכור את אותם הדברים שגרמו לך לחייך, אבל לחייך באמת.
פשוט כבר אין לי כוח, אין לי כוח לחיות, אין לי כוח להעמיד פנים, אין לי כוח להיות, אין לי כוח לשקוע במחשבות המעיקות שמציפות את מוחי, אין לי כוח אפילו לפרוק את מה שעל ליבי, כי אף אחד, מילא לא יבין, אף אחד ממילא לא רוצה לשמוע דברים מדכאים, מלנכוליים, פסימיים. אין לי כטוח לשמוע, ממה שאני מצליח, "תעריך את עצמך", "תהיה אופטימי", "אתה כן", "בקרוב אצלך" ועוד קלישאות עם זקן. אין לי כוח לדחוק עוד ועוד את הכאב פנימה. אין לי כוח 'לסחוב' עוד יום ועוד יום כזה. רוצה להיות נטול מצפון, לשכוח שיש אמא ואבא שיסבלו על מותי וגם ככה לא יודעים עליי, שיסבלו שאני חי כך. שזה נוגד את האמונה שלי באלוהים. שזה נוגד את הטבע. רק לסיים את זה, רק להימחק מפה.