יומן מסע....
מחפשת מילים לתאר את החוויה הקשה הזאת מחפשת תמילים להעביר את התחושה... עמדתי שם.. הבטתי במצבות, עמדתי שם על אדמה מקולללת אדמה שלקחה איתה 6 מיליון נסעתי לשם להחזיר את הכבוד שאבד עמדתי שם מסתכלת סביב רואה רק דשא ופריחה ומצבה לזכר מה שהיה איפה כל מה שבאמת היה????? איפה המחנות עצמם? איפה כל ההוכחות שהיו? הנאצים דאגו להסתיר את זה בצורה הטובה ביותר.. לא השאירו דבר רק ההרגשה היא שמסגירה את מה שהיה רק השקט המפחיד שחותך את האויר.. רק מסילות הברזל שעליהן מידי יום נסעו אלפים אל מותם... רק תאי הגזים שלקחו מאיתנו את אוצרות החיים לעמוד שם במיידאנק מול הר העפר ולהיות גאה על זה שאת יהודיה לעמוד מול ההר הזה ויש שם 7 טון עפר ולהסתכל ולדעת שעפר של אדם 1 נכנס בקופסת סיגריות... אז כמה אנשים יש שם???????? לעמוד מול הנעליים ולחשוב שכל זוג נעליים היו אדם והמקום מלא בנעליים קרועות, קטנות ,גדולות... נעליים של אלה שלא ישובו... ואני<? אני רק עוד ילדה שממלאת את ציויון החיים אני שממלאת את נקמת המתים אני דורכת שם אני הולכת שם נושאת דגל ואומרת לא נשכח!!!! אני שלא מוכנה שישכחו את התופת של שם אני זאת שיעביר הלאה כמו כולם... ראינו... אין איש שיוכל להכחיש את מכונות ההריגה שם.. איש לא יכול להגיד לא ידענו כי ידעו!!!!! ואני נוקמת נקמתם של אלה שלא יכולים... את המסע הזה אני מקדישה לסבא שלי ז"ל... אני מלאת רגשות.. וגם עכשיו כשכותבת אני עוד בוכה... ועדיין לא יודעת לעכל תכאב... אבל יודעת פתאום להעריך דברים קטנים שבדרך כלל לא שמים אליהם לב... פתאום לא רואה בהתאבדות פיתרון פתאום למות מרעב מבחירה נראה לי דבר נורא כי הם מתו מרעב ולא מבחירה!!! פתאום למשפחה יש חשיבות עצומה פתאום אין דבר שחזק יותר מחיבוק של אמא אין מילה שיכולה לנחם יותר ממילה של אמא... אני אומרת בלב שלם אני יהודייה גאה... אני מרגישה הכי שלמה עם עצמי על זה שהעזתי לעשות את המסע הזה... נדרתי הנדר לזכור את הכל לזכור ודבר לא לשכוח......
מחפשת מילים לתאר את החוויה הקשה הזאת מחפשת תמילים להעביר את התחושה... עמדתי שם.. הבטתי במצבות, עמדתי שם על אדמה מקולללת אדמה שלקחה איתה 6 מיליון נסעתי לשם להחזיר את הכבוד שאבד עמדתי שם מסתכלת סביב רואה רק דשא ופריחה ומצבה לזכר מה שהיה איפה כל מה שבאמת היה????? איפה המחנות עצמם? איפה כל ההוכחות שהיו? הנאצים דאגו להסתיר את זה בצורה הטובה ביותר.. לא השאירו דבר רק ההרגשה היא שמסגירה את מה שהיה רק השקט המפחיד שחותך את האויר.. רק מסילות הברזל שעליהן מידי יום נסעו אלפים אל מותם... רק תאי הגזים שלקחו מאיתנו את אוצרות החיים לעמוד שם במיידאנק מול הר העפר ולהיות גאה על זה שאת יהודיה לעמוד מול ההר הזה ויש שם 7 טון עפר ולהסתכל ולדעת שעפר של אדם 1 נכנס בקופסת סיגריות... אז כמה אנשים יש שם???????? לעמוד מול הנעליים ולחשוב שכל זוג נעליים היו אדם והמקום מלא בנעליים קרועות, קטנות ,גדולות... נעליים של אלה שלא ישובו... ואני<? אני רק עוד ילדה שממלאת את ציויון החיים אני שממלאת את נקמת המתים אני דורכת שם אני הולכת שם נושאת דגל ואומרת לא נשכח!!!! אני שלא מוכנה שישכחו את התופת של שם אני זאת שיעביר הלאה כמו כולם... ראינו... אין איש שיוכל להכחיש את מכונות ההריגה שם.. איש לא יכול להגיד לא ידענו כי ידעו!!!!! ואני נוקמת נקמתם של אלה שלא יכולים... את המסע הזה אני מקדישה לסבא שלי ז"ל... אני מלאת רגשות.. וגם עכשיו כשכותבת אני עוד בוכה... ועדיין לא יודעת לעכל תכאב... אבל יודעת פתאום להעריך דברים קטנים שבדרך כלל לא שמים אליהם לב... פתאום לא רואה בהתאבדות פיתרון פתאום למות מרעב מבחירה נראה לי דבר נורא כי הם מתו מרעב ולא מבחירה!!! פתאום למשפחה יש חשיבות עצומה פתאום אין דבר שחזק יותר מחיבוק של אמא אין מילה שיכולה לנחם יותר ממילה של אמא... אני אומרת בלב שלם אני יהודייה גאה... אני מרגישה הכי שלמה עם עצמי על זה שהעזתי לעשות את המסע הזה... נדרתי הנדר לזכור את הכל לזכור ודבר לא לשכוח......
