יום שלישי פעמיים כי טוב. פינת מה עשינו השבוע

יום שלישי פעמיים כי טוב. פינת מה עשינו השבוע

בשביל עצמנו? הסיבה שכתבתי את הפוסט רק עכשיו היא כי שכחתי שהיום יום שלישי. אני פשוט בהורדת הילוך בחופשה ומדי פעם שוכחת את שגרת היומיום והשבוע.
 
הדבר הכי טוב שעשיתי השבוע למען עצמי

זה לא לעשות כלום. פשוטו כמשמעו, לא לעשות כלום.
לא בישלתי השבוע - נשאר לי מלא אוכל משבת וגם היה לי אירוע בצהריים.
לא ניקיתי השבוע - לקחתי בחשבון שיש לי עוזרת היום.
לא כיבסתי, לא תליתי, לא ייבשתי, לא קיפלתי ולא החזרתי בגדים לארון.
לא יצאתי מהבית השבוע. חם אפילו בשביל ללכת עד המרכז השכונתי. הבית מצויד היטב.
לא עשיתי כלום השבוע וזה גרם לי לאושר רב. ככה סתם לשתות קפה ולעשן סיגריה
בלי לחשוב על שום מטלה ושום משימה או שום פרויקט ושום חובה מוסרית או מצפונית כלפי משהו או מישהו.
ולא לעשות כלום בשבילי, זה המון עבודה. זה ממש קשה.
 


 
מה שעשיתי השבוע בשביל עצמי היה לכאורה בשביל סדנת התיאטרון

&nbsp
שלי: באתי אתמול לפגישת מבוא למצטרפים חדשים, ואני לא מוותר בקלות על ערב שקט בבית.
&nbsp
ידעתי שתהיה לי - ואכן היתה לי - חוויה של מפגש עם ההיסוס וההתרגשות של חדשים, אבל גם פגישה מחודשת עם החוויה שלי בשנה א', לפני 7 שנים. כף לספר לחדשים ולהחיות מחדש לרגע את החוויות שלי, את הקשיים ואת ההתגברויות עליהם.
&nbsp
לפי מה שראיתי, הולכת להיות שוב שנה א' מוצלחת מאוד.
 

Ron W

New member
בגדול ההליכות והג'וגינג בפארק

אנצל את הפעמיים..
ההליכה ממש עושה לי טוב עוזרת להוריד משקל להתאוורר לשפר כושר
בחלק מהדרך בחרתי קטעים לריצה קלה להגביר את הדופק והם
מתארכים עם הזמן ויש את הרצים והרצות על השביל שמאתגרים /ות
מאידך הנוף האנושי יכול גם לפגוע בחוויה בדומה לממטרות שמציפות
את הדשא והשביל או מנגלים, או נוער שעושה מסיבת טראנס רועשת במקביל
לאחרונה יש תופעה בעיקר בערבים, שמאות חרדים מתנחלים בכרי הדשא
האם לא הייתי מעדיף התקהלות של בני כנף כמו חסידות ואנפות ?
אגב הפארק גדוש בהם כולל ברווזים אווזים תוכים מיינות ועורבים בכיף...
הבעיה היא בטוטאליות בשנוי האוירה בניגוד לאוכלוסיה מעורבת
מטבע האדם לחקות את סביבתו ולהשתלב ועם החרדים זה לא ממש קורה..
הם נתקעו עם התלבושת שחיקו פעם בגולה ודי אבסורד ודוחה לחזות בהם
כלהקה אחידה בכסות השחורה והכבדה בלילה מהביל על הדשא הירוק.
מודה שמשהו מפריע לי
 
אני חובבת הליכות. אבל, משתדלת בקיץ ללכת בשעות הבוקר

המוקדמות. אוהבת את האוויר שעדיין נקי. אחרי זה כבר חם ובערב אין לי כח.
 

Ron W

New member
בטוח רק לא בחום

בבוקר יש את הממטרות..
אחרי ריצה בלילה קצת קשה להרדם
אבל השיקול שלי העלאת הדופק
כי יש לי נטיה לברדיקרדיה (ירידת דופק) לפנות בוקר
כנראה לנשמה חסרה דפיקה משמחת
 

צליליתה

New member
אני מתלבטת אם ללכת לראות את הטנגו האחרון בפאריס

הערב בסינימטק.

כשראיתי בקולנוע הייתי צעירה מאוד וכשיצאנו התמוטטתי על איזה ספסל ומררתי בבכי. זה זכור לי כאחד הבכיים הגדולים של החיים שלי. והיו לי סיבות לבכות במשך השנים. זה שהיה איתי, היום הוא הגרוש שלי, לא הבין מה עבור עלי ואני לא יכולתי להסביר.
היום אני יכולה לומר שהתחרפנתי מהאונס, האלימות וההשפלה כלפי הדמות הנשית.
אז מצד אחד, כבר אף אחד לא מתרגש מ@#$% ב @#$%^, וחמאה אני אוכלת עם אנשובי, אבל מצד שני מריה שניידר ומרלון ברנדון שניהם נפלאים, וזו הזדמנות לראות אותם.
מסקרן אותי מאוד לראות את הסרט כסרט, כקולנוע, בלי כל הריגושים מהפורנוגרפיה. מצד שלישי....לא בטוחה שבא לי בכי כזה שוב.

כך שעוד לא החלטתי אם מה שאני אעשה למען עצמי זה לראות יצירת מופת בקולנוע, או לשמור על נפשי הרכה והעדינה.
 
אף פעם לא ראיתי שוב את הסרט הזה בשלמותו מאז שהלכתי לראות

אותו בפריז כדייל צעיר עם כל הצוות מיד כשיצא.

אני לא חוויתי אותו כסרט כל כך אלים כפי שתיארת אלא יותר כסרט עצוב, על העליבות וההשפלה שבדידות יכולה להביא אליהן אנשים, כמעט עד סף טירוף. גם עלי הוא הישרה עצב עמוק.

מאז לא רציתי לראות אותו שוב. לא מזמן הוא היה בלוויין ודי מהר החלפתי ערוץ. אני זוכר משם סצינה של טנגו הזוי במסעדה כלשהי, וכמובן את הסצינה המפורסמת.

הלכת בסוף הערב? האם חווית אותו שוב באותו אופן?
 
מעניין... זה בדיוק מה שאני הרגשתי עם הסרט הזה

גם אני ראיתי אותו פעם אחת בצעירותי ואולי הזדמן לי לראות פה ושם כמה סצינות ממנו, אבל לא ראיתי אותו בשלמותו יותר מפעם אחת, ולמען האמת, הרבה אני כבר לא זוכרת ממנו
 

צליליתה

New member
ויתרתי

מכל מיני סיבות, שרובן לוגיסטיות.

כשקראתי אותך נזכרתי שערב אחד, בשעת זפזופ, הגעתי אל הסרט. ראיתי כמה דקות. היה משעמם. זפזפתי הלאה

ואיך היה הערב שלך?
 
ויתרתי על הסדנה הערב, בעיקר כי לא עשיתי חזרות על מה

שתכננתי, ולא היה לי עם מה לעלות לכיתת אמן. זה כף לראות אחרים עובדים, אבל חסר המתח שלפני - וההתרגשות שאחרי שעובדים מול סדנה.

נוכחתי כבר לא פעם שכשאני לא מוכן לשיעור, המוטיבציה ליסוע לשם נמוכה למדי. אבל את זה אנחנו הרי יודעים כבר מכיתה ד', אז מה חידשנו?...
 
למעלה