קשה, קשה מאד
הבכור הגיע אתמול הביתה והבוקר יצא לבית העלמין הצבאי בחיפה כדי לעמוד לצד קבר חייל. הוא גר קרוב, יחד איתו היו אמורים להגיע חיילים מבית חורון, טבריה וצפת הם היו אמורים להתייצב בשעה 8:30 בבוקר במקום. הטקס התחיל בשעה 11:00 והם עמדו וחיכו שעתיים וחצי בשמש הלוהטת. הגיעה המשפחה, היה טקס ומאחר והם אמורים היו להגיע למקום האיסוף אחה"צ ואח"כ לבסיס. הצעתי לבכור להגיע הביתה כדי לנוח ולאכול משהו ושיבוא עם השלושה שאיתו.
הם הגיעו... 8 חיילים!
מזל שהודיע בזמן ובעלי, שהיה בבית, עמד והכין אוכל לכולם.
הפקקים היו איומים והם נסעו שעתיים מבית הקברות עד הבית.
אכלו, שתו, נחו ועכשיו הם בדרך חזרה.
הצעיר נסע להשתתף בטקס בבית ספר בירושלים (אמא מודאגת, ידע שיהיו חיילים בביה"ס שלו ואילו בירושלים זו חט"ב ולשם לא יגיעו, אז נסע לשם) אח"כ נסע להר הרצל לחלוק כבוד לחללים שם וכעת הוא בדרך הביתה (לפחות כבר אין פקקים). הנה הוא הגיע!
ולי, קשה השנה. קשה מאד.
לא יכולה לשמוע שירי נופלים, לא לשמוע סיפורים ולא לראות סרטים.
פשוט אחוזת חרדה.
מעולם לא הרגשתי ככה.
מאחר ובערב נלך לחגוג אצל חברים אל מול הבמה המרכזית הבטחתי להכין סלט "ירוק" ואני מחכה שיעבור עוד קצת מיום הזכרון לפני שאכנס ל"מוד" של יום העצמאות.
צריך לכבר את היום עד כמה שניתן.
אז יש בכור שמשתחרר עוד כחודשיים, אחד שנוגע בקיר ואחד בן 16 (היום! ה' באייר, לפי התאריך העברי וביום חמישי שעבר - 1 במאי לפי הלועזי) שבעוד כמה חודשים יקבל צו ראשון.
עד שיגיע זמנו של הגוזל (עוד עשור) לא יהיו מלחמות!!!
