כיפה אדומה משוטטת
New member
חדשה....
אני חדשה, קוראים לי ניצן ואני בת 10 וקצת מערד. אני מקווה להנות פה, וזאת היצירה הראשונה שלי: ללא שם שקט. דממה, רק את הרעידות שומעים. היא רועדת, מכווצת על הרצפה, מקווה שלא תבוא עוד מכה. אבא הלך לחדר, לקרוא עיתון. היא רוצה להיכנס לחדר שלה, לנעול את הדלת לבכות לשתוק, להיות לבד. אבל היא לא יכולה. אבא שבר את הדלת אתמול. היא נכנסת לחדר, נשכבת בוכה, בלי קול, רק דמעות. היא מחליטה, מתלבשת, לוקחת תיק, קצת אוכל, היומן, תמונה, וסכין. לשם היא לא תשוב. יוצאת מהבית ורצה, רצה , ולא מפסיקה בדרך יש שביל של דמעות. היא עייפה, אבל היא לא מפסיקה. היא נפלה, אבל קמה והמשיכה. היא לא תעצור לעולם, לעולם, היא לא תשוב הביתה, לא, היא לעולם לא תשמע עוד צעקות, לעולם היא לא תבוא לבית הספר עם סימנים כחולים, היא לעולם לא תצטרך לצלוע שוב, או לעטוף פצע בתחבושת. היא מסתובבת אחורה, מתנשמת, לפתע רואה. אבא שם, אבא, עם מקל גדול זה שאיתו הוא מרביץ לה. היא רצה, רצה בשיא המהירות, רצה ורצה 'הוא לעולם לא ישיג אותי' היא חושב 'לעולם לא, לעולם'. היא רואה מקום מסתור, פונה ומתחבאת. היא כותבת, כותבת הכל, כל מה שקרה, הכל, על כל הסימנים, כל הדם, הצעקות והבכי. היא שומעת דפיקות,היא פוחדת. למחרת בבוקר מצאו את הילדה באותו מקום. ההלוויה נקבעה למחרת, בבוקר. השוטרים חיפשו ראיות, אבל ביומן, ביומן לא מציצים, אסור, גם אם זה יכול להציל חיים.
אני חדשה, קוראים לי ניצן ואני בת 10 וקצת מערד. אני מקווה להנות פה, וזאת היצירה הראשונה שלי: ללא שם שקט. דממה, רק את הרעידות שומעים. היא רועדת, מכווצת על הרצפה, מקווה שלא תבוא עוד מכה. אבא הלך לחדר, לקרוא עיתון. היא רוצה להיכנס לחדר שלה, לנעול את הדלת לבכות לשתוק, להיות לבד. אבל היא לא יכולה. אבא שבר את הדלת אתמול. היא נכנסת לחדר, נשכבת בוכה, בלי קול, רק דמעות. היא מחליטה, מתלבשת, לוקחת תיק, קצת אוכל, היומן, תמונה, וסכין. לשם היא לא תשוב. יוצאת מהבית ורצה, רצה , ולא מפסיקה בדרך יש שביל של דמעות. היא עייפה, אבל היא לא מפסיקה. היא נפלה, אבל קמה והמשיכה. היא לא תעצור לעולם, לעולם, היא לא תשוב הביתה, לא, היא לעולם לא תשמע עוד צעקות, לעולם היא לא תבוא לבית הספר עם סימנים כחולים, היא לעולם לא תצטרך לצלוע שוב, או לעטוף פצע בתחבושת. היא מסתובבת אחורה, מתנשמת, לפתע רואה. אבא שם, אבא, עם מקל גדול זה שאיתו הוא מרביץ לה. היא רצה, רצה בשיא המהירות, רצה ורצה 'הוא לעולם לא ישיג אותי' היא חושב 'לעולם לא, לעולם'. היא רואה מקום מסתור, פונה ומתחבאת. היא כותבת, כותבת הכל, כל מה שקרה, הכל, על כל הסימנים, כל הדם, הצעקות והבכי. היא שומעת דפיקות,היא פוחדת. למחרת בבוקר מצאו את הילדה באותו מקום. ההלוויה נקבעה למחרת, בבוקר. השוטרים חיפשו ראיות, אבל ביומן, ביומן לא מציצים, אסור, גם אם זה יכול להציל חיים.
