מלכת הלבבות 8
New member
התמודדות נלקח מאחר של נירה דגני
"צמיחה מהאובדן": על התמודדות עם שכול ואובדן ראיון עם נירה דגני, עובדת סוציאלית ומומחית לטיפול בשכול ואובדן. על היכולת ועל אי-היכולת להשלים ולהתמודד עם מוות של אנשים קרובים. מאת: יוסי ספוז'ניק ההתמודדות הכי קשה ובלתי צפויה היא עם מצבי אובדן. לפעמים האובדן הוא פתאומי ולפעמים ההידרדרות מתמשכת, וסופה מוות. יש אנשים שמחפשים את התמיכה ויש שבוחרים להישאר עם האובדן והיגון ומתקשים לשתף אחרים כדי להקל על המצוקה. נירה דגני, עובדת סוציאלית, עוסקת בפסיכותרפיה פרטנית וקבוצתית בתחום טיפול בשכול ואובדן ומדריכה אנשי טיפול. במהלך חמש השנים האחרונות היא התמקדה בטיפול פרטני וקבוצתי באנשים המתמודדים עם אובדן, זאת במסגרת קליניקה פרטית ובמסגרת המרכז הקליני הבינתחומי באוניברסיטת חיפה. נירה מטפלת במתמודדים עם מחלת הסרטן, מדריכה ומנחה בני משפחה ואנשי מקצוע בתחום ומנחה קבוצות טיפוליות לאנשים המתמודדים עם אובדן בן/בת זוג. אני מבין שאת מטפלת גם בחולים שנוטים למות וגם בבני המשפחה. זאת הגדרה מורכבת. עוד לא הגיע אלי אדם לטיפול בבקשה שאטפל בו כי הוא עומד למות. מגיעים אלי אנשים המתמודדים עם מצבי חיים מאוד קשים, כמו אנשים המתמודדים עם מחלה קשה באחת ממערכות החיים שלהם, כמו הגוף שלהם עצמם, או שאדם יקר להם חולה מאוד, או אנשים שאיבדו את אהובם (ילד, חבר, אח, בן זוג וכד’) ונמצאים בתהליך אבל. באופן רחב יותר, באים לטיפול גם אנשים החווים תחושה שאיבדו הזדמנות משמעותית בחיים ומתאבלים על כך. ישנם אנשים המגיעים בתחושה שאיבדו את חייהם למרות שהם בריאים מאוד פיזית. ישנם אנשים שנמצאים במצבים סופניים, אבל החולה "לא יודע" שום דבר. האם לספר לו, ומה לספר לו? היה מקרה של אדם שהגיע אליי לטיפול באומרו שהוא יודע כי משפחתו מסתירה ממנו מידע רפואי שחשוב לו כן להיחשף אליו. עם זאת, אותו אדם לא נפגש עם רופאיו על-מנת לקבל מהם את כל האינפורמציה, כי חשש שהמידע קשה מדי עבורו, והביע צורך לקבל מידע רפואי אודות מחלתו אבל בחיק משפחתו. היה ניכר שהמשפחה לא יודעת כיצד להתמודד עם המידע שניתן להם באמצעות הצוות הרפואי, והפער בין החולה למשפחתו החל להעמיק. במהלך עבודה משפחתית מאומצת ומרתקת הצליחה המשפחה להתאחד סביב אינפורמציה רפואית לא פשוטה – במקום נתק ושבר, איחוד ואהבה. הם השכילו להבין שאינם מסוגלים להתמודד עם כל ה"פצצה המתקתקת" שהושמה עליהם על ידי הצוות הרפואי ואהבתם לבן המשפחה החולה אפשרה להם לפנות לטיפול ולחוש, שוב, מאוחדים כמשפחה, גם במצב המשפחתי המשברי והכואב. לכל אדם ולכל משפחה ישנן נורמות, ערכים והיסטוריה משפחתית. על מנת לבחון את דרך ההתנהלות במצב משברי וביגון עז, יש צורך לא פעם באיש מקצוע שיבצע הערכה מקצועית לפני הליך ההתערבות ויטפל בהתאם במטרה. זאת, לא רק כדי למנוע נתק וסדק במערכת המשפחתית, אלא להביאם לאיחוד – ה"ביחד" זו התחושה המשמעותית ביותר לכל בני המשפחה ולאדם החולה בקירבם. מה ניתן לספר לילד של חולה/ת סרטן? אני מוזמנת לא אחת למסגרות חינוך ולמשפחות על מנת לדבר עם ילדים שאחד ההורים חלה. השאלה הראשונה שאני שואלת את הילד, בהתאם לגילו ולשלב התפתחותו, היא - מה קרה לאבא/אימא? הוא יודע. העניין הוא, שמפחדים לדבר על כך עם ילדים. אבל הם תמיד יודעים. לפעמים הם חווים לבדם את התחושה שמשהו נורא קורה להורה שלהם, והם נורא לבד וזה מפחיד אותם. חשוב מאוד לדבר עם הילדים על מנת לא להעצים את חרדותיהם. הידע המשותף מאפשר להם לבטא את פחדיהם ומעניק להם כתובת לפנות אליה אם עולות שאלות. מדוע צריך ללמוד להתמודד עם אובדן? בעיניי, לא צריך שום דבר, ובוודאי שאי אפשר ללמוד להתמודד עם אובדן. אנשים מגיעים לטיפול עם כאב עז של יגון ותחושה בסיסית של "לבד". התרבות המערבית והפוסט מודרנית שלנו יודעת איך משיגים דברים ומתמקדת בחומריות וחומרנות. בגיל צעיר, היופי והבריאות הם סממני ה"דת" של תרבות מעין זו, ולפיכך היא מנושלת מן היכולת להתייחס, להכיל ולהתחבר אל כל הקשור למוות, חולי ואובדן. המשמעות הטיפולית בתחום ההתמחות שלי היא לאפשר לאדם הסובל להרגיש שלם עם עצמו, ולתת לו מרחב מוגן, מכיל, ותומך כדי לבטא את כל העולה על רוחו ונפשו הסובלת. לאחר השלב המורכב הזה, אפשר בהחלט לגלות כוחות התמודדות ויכולת צמיחה והתפתחות מן האובדן. האם זה בסדר להישאר עם רגשות אבל במצב של אובדן? אם כן, כמה זמן? גם פה אין שאלה של "בסדר". אנשים מתמודדים כל החיים עם אובדנים לא מעובדים ולפעמים אובדן נוסף חושף ומעצים אובדנים מוקדמים וקודמים שלא עובדו. חשוב שאנשים יבינו שכל האמירות המוכרות כמו "הזמן יעשה את שלו" או "אם תחליט שיהיה בסדר אז יהיה בסדר" הן אמירות שאין להן שום אחיזה במציאות והן מכאיבות יותר לאדם השרוי באבל. מי שאינו מצליח להתמודד עם החיים לאחר אובדן וכאב, היגון אינו מרפה וטוב יעשה אם ילך לטיפול. בקבוצה שלי אמר פעם מישהו שלהגיד שהזמן יעשה את שלו זה כמו שכשיש פנצ’ר בגלגל אז צריך פשוט לשבת ולחכות שזה יעבור. לטיפול מגיעים אנשים, החל ממספר ימים לאחר אובדן ועד מספר רב של שנים לאחריו, עם תחושות קשות של בדידות ויגון הנמשכות ולא מרפות. האם אבל על בן/בת גדול מאבל על הורה? איך ניתן לנחם הורה שכול? אנשים מאוד שונים זה מזה בסיפורי החיים שלהם, בהתנסויות שלהם וכמובן באישיות שלהם. אדם ספציפי יוכל לומר לך שאובדן על אדם קרוב אחד היה קשה/קל מאובדנו של אדם אחר בחייו. וזה כמובן קשור מאוד לקשר שהיה בינהם לאורך כל חייהם ובסמוך לאובדן, ותלוי בנסיבות החיים ובהרבה גורמים אחרים. אצל אדם אחר שחווה אובדן התמונה יכולה להיות שונה לחלוטין. אני מכירה חולת סרטן רחם צעירה שסיפרה לי שלא רצתה ללדת ילדים והמשפחה מאוד לחצה, והסרטן היה הצלה עבורה מהתמודדות מול משפחתה עם החלטה כל כך משמעותית של חייה. היא גם סיפרה שהתאבלה על זמר מאוד מפורסם שמת באותו זמן שחלתה, יותר מאשר התאבלה על הרחם שלה. המוות הוא חלק מהחיים – האם איננו יודעים להתמודד עם אבדן באופן ספונטאני? המוות נתפס כחלק מן החיים בחברות מסורתיות שבהן הדת נתנה מענה לכל תחומי החיים. בחברה המערבית הפוסט מודרנית שהתפתחה מן החברות המודרניות המתועשות, נושלה הדת ועמה גם היכולת הבסיסית להתמודד עם נושא המוות. הדגש על ידע וריפוי הביא מחד לעלייה בתוחלת החיים באופן משמעותי אך בד בבד הפך המוות לנושא מאיים. אפשר, למשל, לראות רופאים שמתקשים מאוד להתמודד עם החולה הסופני מכיוון שהם חונכו לרפא ולא לעמוד מול המוות. המציאות לעומת זאת מראה שב-100% מהמקרים אנשים מתים בסופו של דבר. לפיכך, הנטיה של בני התרבות שלנו הינה להתרחק מכל מה שקשור לחולי ומוות – בתרבויות מסורתיות הזקן היה החכם באדם וחכמתו הועברה מפה לאוזן וכולם רחשו לו כבוד. התרבות שלנו מחפשת כלים מתרבויות עתיקות ובשנים האחרונות ייבאו את "ה-new age" - שם מגוחך לידע עתיק שנובע מחכמתם של זקני סין, הודו וכד’. האם יש הבדלים בין היחס לאבל בחברות שונות? כן, זהו נושא רחב מאוד. אפשר למצוא חומר על כך בספרו של אליעזר ויצטום "נפש, אבל ושכול". גם החברה הישראלית, למרות היותה חלק מאותה תרבות מערבית, סיגלה לעצמה מאפייני התאבלות סביב הצורך לזכור את הנופלים במערכות ישראל וסביב השואה, שאלה מאפיינים ייחודיים לחברה היהודית הישראלית. האם כדאי לנו לאמץ גישה של חברה מסוימת שנראית לך עדיפה? נראה לי שאנחנו מחפשים את עצמנו בתחום הזה, ועם זאת לא ניתן לאמץ גישה תרבותית באופן אותנטי. ניתן לסייע לפתח את המודעות לחוויות היגון של כל אחד ואחד מאתנו: כולנו מתמודדים עם מוות כי אין דרך אחרת. לצערי, אנחנו חווים מוות של אנשים יקרים לנו מאסונות ממחלות, ולעיתים גם של אנשים צעירים מאוד. כך גם חוויות ש
"צמיחה מהאובדן": על התמודדות עם שכול ואובדן ראיון עם נירה דגני, עובדת סוציאלית ומומחית לטיפול בשכול ואובדן. על היכולת ועל אי-היכולת להשלים ולהתמודד עם מוות של אנשים קרובים. מאת: יוסי ספוז'ניק ההתמודדות הכי קשה ובלתי צפויה היא עם מצבי אובדן. לפעמים האובדן הוא פתאומי ולפעמים ההידרדרות מתמשכת, וסופה מוות. יש אנשים שמחפשים את התמיכה ויש שבוחרים להישאר עם האובדן והיגון ומתקשים לשתף אחרים כדי להקל על המצוקה. נירה דגני, עובדת סוציאלית, עוסקת בפסיכותרפיה פרטנית וקבוצתית בתחום טיפול בשכול ואובדן ומדריכה אנשי טיפול. במהלך חמש השנים האחרונות היא התמקדה בטיפול פרטני וקבוצתי באנשים המתמודדים עם אובדן, זאת במסגרת קליניקה פרטית ובמסגרת המרכז הקליני הבינתחומי באוניברסיטת חיפה. נירה מטפלת במתמודדים עם מחלת הסרטן, מדריכה ומנחה בני משפחה ואנשי מקצוע בתחום ומנחה קבוצות טיפוליות לאנשים המתמודדים עם אובדן בן/בת זוג. אני מבין שאת מטפלת גם בחולים שנוטים למות וגם בבני המשפחה. זאת הגדרה מורכבת. עוד לא הגיע אלי אדם לטיפול בבקשה שאטפל בו כי הוא עומד למות. מגיעים אלי אנשים המתמודדים עם מצבי חיים מאוד קשים, כמו אנשים המתמודדים עם מחלה קשה באחת ממערכות החיים שלהם, כמו הגוף שלהם עצמם, או שאדם יקר להם חולה מאוד, או אנשים שאיבדו את אהובם (ילד, חבר, אח, בן זוג וכד’) ונמצאים בתהליך אבל. באופן רחב יותר, באים לטיפול גם אנשים החווים תחושה שאיבדו הזדמנות משמעותית בחיים ומתאבלים על כך. ישנם אנשים המגיעים בתחושה שאיבדו את חייהם למרות שהם בריאים מאוד פיזית. ישנם אנשים שנמצאים במצבים סופניים, אבל החולה "לא יודע" שום דבר. האם לספר לו, ומה לספר לו? היה מקרה של אדם שהגיע אליי לטיפול באומרו שהוא יודע כי משפחתו מסתירה ממנו מידע רפואי שחשוב לו כן להיחשף אליו. עם זאת, אותו אדם לא נפגש עם רופאיו על-מנת לקבל מהם את כל האינפורמציה, כי חשש שהמידע קשה מדי עבורו, והביע צורך לקבל מידע רפואי אודות מחלתו אבל בחיק משפחתו. היה ניכר שהמשפחה לא יודעת כיצד להתמודד עם המידע שניתן להם באמצעות הצוות הרפואי, והפער בין החולה למשפחתו החל להעמיק. במהלך עבודה משפחתית מאומצת ומרתקת הצליחה המשפחה להתאחד סביב אינפורמציה רפואית לא פשוטה – במקום נתק ושבר, איחוד ואהבה. הם השכילו להבין שאינם מסוגלים להתמודד עם כל ה"פצצה המתקתקת" שהושמה עליהם על ידי הצוות הרפואי ואהבתם לבן המשפחה החולה אפשרה להם לפנות לטיפול ולחוש, שוב, מאוחדים כמשפחה, גם במצב המשפחתי המשברי והכואב. לכל אדם ולכל משפחה ישנן נורמות, ערכים והיסטוריה משפחתית. על מנת לבחון את דרך ההתנהלות במצב משברי וביגון עז, יש צורך לא פעם באיש מקצוע שיבצע הערכה מקצועית לפני הליך ההתערבות ויטפל בהתאם במטרה. זאת, לא רק כדי למנוע נתק וסדק במערכת המשפחתית, אלא להביאם לאיחוד – ה"ביחד" זו התחושה המשמעותית ביותר לכל בני המשפחה ולאדם החולה בקירבם. מה ניתן לספר לילד של חולה/ת סרטן? אני מוזמנת לא אחת למסגרות חינוך ולמשפחות על מנת לדבר עם ילדים שאחד ההורים חלה. השאלה הראשונה שאני שואלת את הילד, בהתאם לגילו ולשלב התפתחותו, היא - מה קרה לאבא/אימא? הוא יודע. העניין הוא, שמפחדים לדבר על כך עם ילדים. אבל הם תמיד יודעים. לפעמים הם חווים לבדם את התחושה שמשהו נורא קורה להורה שלהם, והם נורא לבד וזה מפחיד אותם. חשוב מאוד לדבר עם הילדים על מנת לא להעצים את חרדותיהם. הידע המשותף מאפשר להם לבטא את פחדיהם ומעניק להם כתובת לפנות אליה אם עולות שאלות. מדוע צריך ללמוד להתמודד עם אובדן? בעיניי, לא צריך שום דבר, ובוודאי שאי אפשר ללמוד להתמודד עם אובדן. אנשים מגיעים לטיפול עם כאב עז של יגון ותחושה בסיסית של "לבד". התרבות המערבית והפוסט מודרנית שלנו יודעת איך משיגים דברים ומתמקדת בחומריות וחומרנות. בגיל צעיר, היופי והבריאות הם סממני ה"דת" של תרבות מעין זו, ולפיכך היא מנושלת מן היכולת להתייחס, להכיל ולהתחבר אל כל הקשור למוות, חולי ואובדן. המשמעות הטיפולית בתחום ההתמחות שלי היא לאפשר לאדם הסובל להרגיש שלם עם עצמו, ולתת לו מרחב מוגן, מכיל, ותומך כדי לבטא את כל העולה על רוחו ונפשו הסובלת. לאחר השלב המורכב הזה, אפשר בהחלט לגלות כוחות התמודדות ויכולת צמיחה והתפתחות מן האובדן. האם זה בסדר להישאר עם רגשות אבל במצב של אובדן? אם כן, כמה זמן? גם פה אין שאלה של "בסדר". אנשים מתמודדים כל החיים עם אובדנים לא מעובדים ולפעמים אובדן נוסף חושף ומעצים אובדנים מוקדמים וקודמים שלא עובדו. חשוב שאנשים יבינו שכל האמירות המוכרות כמו "הזמן יעשה את שלו" או "אם תחליט שיהיה בסדר אז יהיה בסדר" הן אמירות שאין להן שום אחיזה במציאות והן מכאיבות יותר לאדם השרוי באבל. מי שאינו מצליח להתמודד עם החיים לאחר אובדן וכאב, היגון אינו מרפה וטוב יעשה אם ילך לטיפול. בקבוצה שלי אמר פעם מישהו שלהגיד שהזמן יעשה את שלו זה כמו שכשיש פנצ’ר בגלגל אז צריך פשוט לשבת ולחכות שזה יעבור. לטיפול מגיעים אנשים, החל ממספר ימים לאחר אובדן ועד מספר רב של שנים לאחריו, עם תחושות קשות של בדידות ויגון הנמשכות ולא מרפות. האם אבל על בן/בת גדול מאבל על הורה? איך ניתן לנחם הורה שכול? אנשים מאוד שונים זה מזה בסיפורי החיים שלהם, בהתנסויות שלהם וכמובן באישיות שלהם. אדם ספציפי יוכל לומר לך שאובדן על אדם קרוב אחד היה קשה/קל מאובדנו של אדם אחר בחייו. וזה כמובן קשור מאוד לקשר שהיה בינהם לאורך כל חייהם ובסמוך לאובדן, ותלוי בנסיבות החיים ובהרבה גורמים אחרים. אצל אדם אחר שחווה אובדן התמונה יכולה להיות שונה לחלוטין. אני מכירה חולת סרטן רחם צעירה שסיפרה לי שלא רצתה ללדת ילדים והמשפחה מאוד לחצה, והסרטן היה הצלה עבורה מהתמודדות מול משפחתה עם החלטה כל כך משמעותית של חייה. היא גם סיפרה שהתאבלה על זמר מאוד מפורסם שמת באותו זמן שחלתה, יותר מאשר התאבלה על הרחם שלה. המוות הוא חלק מהחיים – האם איננו יודעים להתמודד עם אבדן באופן ספונטאני? המוות נתפס כחלק מן החיים בחברות מסורתיות שבהן הדת נתנה מענה לכל תחומי החיים. בחברה המערבית הפוסט מודרנית שהתפתחה מן החברות המודרניות המתועשות, נושלה הדת ועמה גם היכולת הבסיסית להתמודד עם נושא המוות. הדגש על ידע וריפוי הביא מחד לעלייה בתוחלת החיים באופן משמעותי אך בד בבד הפך המוות לנושא מאיים. אפשר, למשל, לראות רופאים שמתקשים מאוד להתמודד עם החולה הסופני מכיוון שהם חונכו לרפא ולא לעמוד מול המוות. המציאות לעומת זאת מראה שב-100% מהמקרים אנשים מתים בסופו של דבר. לפיכך, הנטיה של בני התרבות שלנו הינה להתרחק מכל מה שקשור לחולי ומוות – בתרבויות מסורתיות הזקן היה החכם באדם וחכמתו הועברה מפה לאוזן וכולם רחשו לו כבוד. התרבות שלנו מחפשת כלים מתרבויות עתיקות ובשנים האחרונות ייבאו את "ה-new age" - שם מגוחך לידע עתיק שנובע מחכמתם של זקני סין, הודו וכד’. האם יש הבדלים בין היחס לאבל בחברות שונות? כן, זהו נושא רחב מאוד. אפשר למצוא חומר על כך בספרו של אליעזר ויצטום "נפש, אבל ושכול". גם החברה הישראלית, למרות היותה חלק מאותה תרבות מערבית, סיגלה לעצמה מאפייני התאבלות סביב הצורך לזכור את הנופלים במערכות ישראל וסביב השואה, שאלה מאפיינים ייחודיים לחברה היהודית הישראלית. האם כדאי לנו לאמץ גישה של חברה מסוימת שנראית לך עדיפה? נראה לי שאנחנו מחפשים את עצמנו בתחום הזה, ועם זאת לא ניתן לאמץ גישה תרבותית באופן אותנטי. ניתן לסייע לפתח את המודעות לחוויות היגון של כל אחד ואחד מאתנו: כולנו מתמודדים עם מוות כי אין דרך אחרת. לצערי, אנחנו חווים מוות של אנשים יקרים לנו מאסונות ממחלות, ולעיתים גם של אנשים צעירים מאוד. כך גם חוויות ש