העיקר האחדות
החצי הימני שלי התיישב מול החצי השמאלי שלי, להתווכח. באמצע ישבתי אני. "נו אז מה אתה אומר?", פתח הימני. "אכלת אותה בגדול. הקונספציה שלך קרסה כמו מגדל קלפים הא?" השמאלי לא היסס והשיב. "להיפך. רק התחזקתי בדעתי. מה שקרה רק מוכיח שצדקתי לכל אורך הדרך. זאת נסיגה זמנית. בסוף נחזור לנקודת המוצא, ותראה שהדרך שלי היא הדרך היחידה". הימני תפס את ראשו בשתי ידיו כלא מאמין. "תגיד לי", אמר, "מה עוד צריך לקרות כדי שתתפכח??" "שום דבר", ענה לו השמאלי מייד. "אין לי ממה להתפכח. אני מפוכח כל הזמן". היה רגע נדיר של שקט. "תגיד", אמר השמאלי, "תגיד לי אתה - יש לך בכלל פתרון? מה בדיוק אתה מציע במקום הדרך שלי? תגיד לי מה?" שוב רגע של שקט. דומה היה כי הימני התבלבל מעט לרגע, אך כמובן שהיה זה רגע נדיר וחולף במהרה. הם לא מתבלבלים יותר מדי החצאים שלי. דעותיהם תמיד נחרצות. "פתרון פתרון, מרוב נסיון למצוא פתרון, הבאת לנו רק אסון", הטיח הימני כלפי השמאלי. "אולי אין פתרון, חשבת על זה פעם? אולי זה המצב ועם זה צריך לחיות?" "אי אפשר להשלים עם מסקנה כזאת", קבע השמאלי. "זאת הבעיה - שאתה לא מסוגל להשלים עם המציאות", פסק הימני. נהיה קר, אז התעטשתי. עיטוש עצור כזה, כדי לא להפריע. בכל זאת הם שמו לב. מיד חדלו מהויכוח וכאיש אחד הפנו אלי את ראשיהם. "ואתה? מה אתה שותק פה כל הזמן? אין לך דעה? אין לך מה להגיד? מה זאת ההתנשאות הזאת? לא נאה לך להתווכח?", אמרו שניהם כאיש אחד. רציתי לומר להם שיש לי הרבה דעות, לא כולן מתיישבות אחת עם השניה, ושקשה לי לפעמים להחליט. אבל מרוב שהיה לי מה לומר, שתקתי. "בוא נלך מפה", אמרו שניהם יחד אחד אל השני. "אין לנו מה לחפש עם אדיוט חסר דעת". קמו והלכו. קם החצי הימני שלי, שילב זרועו עם החצי השמאלי שלי, ויחד הלכו להם. כבר לא היה על מה להתווכח. הסכימו שאני אדיוט. נותרתי יושב באמצע, וחשבתי לעצמי שאין כמו אדיוט אחד בשביל לאחד שניים חצויים. נו באמת, העיקר האחדות.
החצי הימני שלי התיישב מול החצי השמאלי שלי, להתווכח. באמצע ישבתי אני. "נו אז מה אתה אומר?", פתח הימני. "אכלת אותה בגדול. הקונספציה שלך קרסה כמו מגדל קלפים הא?" השמאלי לא היסס והשיב. "להיפך. רק התחזקתי בדעתי. מה שקרה רק מוכיח שצדקתי לכל אורך הדרך. זאת נסיגה זמנית. בסוף נחזור לנקודת המוצא, ותראה שהדרך שלי היא הדרך היחידה". הימני תפס את ראשו בשתי ידיו כלא מאמין. "תגיד לי", אמר, "מה עוד צריך לקרות כדי שתתפכח??" "שום דבר", ענה לו השמאלי מייד. "אין לי ממה להתפכח. אני מפוכח כל הזמן". היה רגע נדיר של שקט. "תגיד", אמר השמאלי, "תגיד לי אתה - יש לך בכלל פתרון? מה בדיוק אתה מציע במקום הדרך שלי? תגיד לי מה?" שוב רגע של שקט. דומה היה כי הימני התבלבל מעט לרגע, אך כמובן שהיה זה רגע נדיר וחולף במהרה. הם לא מתבלבלים יותר מדי החצאים שלי. דעותיהם תמיד נחרצות. "פתרון פתרון, מרוב נסיון למצוא פתרון, הבאת לנו רק אסון", הטיח הימני כלפי השמאלי. "אולי אין פתרון, חשבת על זה פעם? אולי זה המצב ועם זה צריך לחיות?" "אי אפשר להשלים עם מסקנה כזאת", קבע השמאלי. "זאת הבעיה - שאתה לא מסוגל להשלים עם המציאות", פסק הימני. נהיה קר, אז התעטשתי. עיטוש עצור כזה, כדי לא להפריע. בכל זאת הם שמו לב. מיד חדלו מהויכוח וכאיש אחד הפנו אלי את ראשיהם. "ואתה? מה אתה שותק פה כל הזמן? אין לך דעה? אין לך מה להגיד? מה זאת ההתנשאות הזאת? לא נאה לך להתווכח?", אמרו שניהם כאיש אחד. רציתי לומר להם שיש לי הרבה דעות, לא כולן מתיישבות אחת עם השניה, ושקשה לי לפעמים להחליט. אבל מרוב שהיה לי מה לומר, שתקתי. "בוא נלך מפה", אמרו שניהם יחד אחד אל השני. "אין לנו מה לחפש עם אדיוט חסר דעת". קמו והלכו. קם החצי הימני שלי, שילב זרועו עם החצי השמאלי שלי, ויחד הלכו להם. כבר לא היה על מה להתווכח. הסכימו שאני אדיוט. נותרתי יושב באמצע, וחשבתי לעצמי שאין כמו אדיוט אחד בשביל לאחד שניים חצויים. נו באמת, העיקר האחדות.
