Grany Weatherwax
New member
היי לכולם!
הרבה זמן לא הייתי פה, אבל אני שמח לבשר לכם שזה רק בגלל דברים טובים. אני רואה שפה דברים הולכים כרגיל, ואפילו קצת רדום. אז כדי להעיר את העניינים, הנה משהו קצר, חם חם מהתנור, שהתחלתי וסיימתי לכתוב בשלוש שעות האחרונות. אני חושב שזה הסיפור הקצר השלם הראשון שכתבתי מזה כמעט שנתיים, אז זה מאוד מרגש. הוא לא ממש ז'אנר, ואני אודה שהוא מאוד מאוד מושפע מנאבוקוב וגוגול, שיצא לי לקרוא קצת סיפורים קצרים שלהם לאחרונה (ומי שבקי בכתביהם יוכל לזהות אפילו סיפורים ספציפיים). בכל מקרה, אני בעיקר רוצה להשוויץ בזה שכתבתי משהו חדש, אבל כמובן שאתם מוזמנים לקטול, לירוק ולהחריב כאוות נפשכם. תהנו. שדרות רוטשילד (בהיעדר שם יותר טוב) בימי הסתיו הקרירים אין יפה כתל אביב. אומנם נכון, בקיץ השמש קופחת על ראשי האנשים, והאוויר סמיך כמרק בשעת הרתיחה. החורף ממעט להגיע, וכשמגיע הוא נדמה כבמאי שעייף והזדקן, ועל אף שבעבר נהרו אנשים לסרטיו בנחשול מאיים ביום פתיחת הקופות, כעת הוא מצליח להוציא תחת ידיו רק סרטים דרגה בית, שנצפים בטלוויזיה על ידי עקרות הבית הטובות בעת שהן מתקינות סעודה לשבת. כאשר מגיע חורף זה, נדמה כי שחוק הוא מגילום אותו תפקיד, ולרוב שאינו משתלט על היום בכללותו, אלא נותן לשמש הקיץ להגיח מדי פעם. זאת מצידה כמובן מסתערת בעוצמה על כל פתח להראות את כוחה, ומבלבלת את האנשים שעד לפני רגע קט הסתובבו עם מיטב מעיליהם ואדרותיהם, וכעת נאלצים להוריד הכל עד לגופיות. אף כשמחליט החורף להראות פניו, פנים אלו של רווק זקן ומדוכא. גשם רטוב, קודר ומייאש, עננים שחורים, ורוחות חזקות מנשוא. יותר מהחורף, נדיר הוא הסתיו. יצור חמקמק זה, כאילו לא יודע היכן מתחיל הוא ונגמר הקיץ, והיכן נגמר הוא ומתחיל החורף. כאשר בא, אין מאושרת מתל אביב. ימים קרירים ונעימים, קמצוץ של רטיבות שעומדת באוויר, לא סמיכה כמו הקיץ אך גם לא מייבשת. הרוחות מנשבות לאיטן, חולפות ברחובות בנימוס, ומפזרות שיער של עלמות חמודות למראה במטריותיהן הקטנות המקופלות. ימים כאלו הם נדירים, ובבואם יוצאים כל התל אביבים החוצה להפגין לראווה את בגדי החורף החדשים שלהם, מהקולקציה החדשה, ולפטפט קצת על קפה ותה חם בפינת הרחוב כמנהג אבותיהם באירופה הרחוקה. אך נסיט מעט מבטינו מהזרם הקולח של אנשים העובר בשדרות רוטשילד, בהן העצים עומדים בשלכתם ועלה צהבהב נושר מפעם לפעם על זוג אוהבים שיושבים על הספסל. נסיט מבטינו כי אותו ברנש שעליו נרצה לדבר אינו יושב ככה בינות לכרי הדשא וממתין לטיפטוף הראשון. מדובר בעלם צעיר, אם כי כבר אינו צעיר כל כך כפי שוודאי יחשבו הבריות. מצוי הוא באותו מקום על הציר שעומד עליו האדם בין שנות העשרים לשנות השלושים של חייו. הציר בו אמור האדם לבנות את חייו ולהפוך מנער צעיר, פזיז, ומשוחרר מעול החיים, לגבר בשל ואחראי, המוכן לקבל על עצמו את המשימה שהטילו עליו הוריו ביום היוולדו – להמשיך דורם לתפארת. בחור זה, שכן אמרנו שכבר אינו עלם, היה מצוי כבר אחרי חציו של הציר הזה, ובראותו את גיל השלושים מתקרב, חשב בינו לבין עצמו שהולכים וקטנים סיכוייו להשלים משימה זו. אישה לא הייתה לו, זה זמן רב, וחייו אומנם היו מבוססים מעט, אך לא במידה שתאפשר לאדם לצפות אל עתיד מזהיר. הוא היה אחד מאותם אנשי קבע של הצבא. ובאומרנו צבא, ששים לבבות הקוראות במחשבה שהנה לוחם פורש, אשר מחפש לו קצת מנוחה מזוועות המלחמה. כלל וכלל לא, כיוון שאותו בחור מעולם לא ראה ולו טפח אחד משדה הקרב. היה הוא אחד מאותם בחורים, שבעת גיוסם קבעו להם שאל להם להיות בתפקיד קרבי בשל הקצרת שהייתה לו כשהיה קטן. הוא אמר שזה עבר לו, אך פקידי הצבא אינם לוקחים סיכונים במקרים כאלו. תחת זאת, התגייס הבחור לאחד מאותם בסיסים, בהם משרתים כביכול לא אנשי צבא אלא "עובדים", אשר מקבלים תנאים כחייל אך עוסקים במלאכה יום-יומית, שאין בינה לבין המלחמה דבר וחצי דבר. הוא היה עוסק ברישום וקטלוג של מלאי, ועשה זאת במשך שלוש שנים. בסוף אותן שנים הוצע לו להמשיך בתפקידו, הפעם עם מעט יותר שכר ותנאים. בעת בה מתרחש סיפורנו היה הוא רב סמל ראשון, ועדיין עסק ברישום וקטלוג של מלאי. בחמש אחר הצהריים כבר לא היה איש במשרדו, ולמרות שרצה להישאר היה פורש לדירתו, אותה שכר במרחק חמש דקות מהבסיס. בערבים היה רואה סרט בטלוויזיה, מכין לעצמו ארוחה משאריות, ומייחל להגעת היום בו ישתנו חייו. בסופי השבוע לא היה דבר לעשות מלבד לשבת בטרקלין הקטן, לשתות תה ולחלום על ארצות רחוקות, להן לא היה לו כסף לנסוע. שבת אחת החליט כי מספיק לו. חייב למצוא הוא דרך לשנות את גורלו ויהי מה. היו דברים רבים בהם חפץ הבחור, ודברים רבים שלא היו לו, אך יותר מכל חפץ לו באישה. עלמת חן שתדע לדאוג למכאוביו ושיוכל לפנקה בחסכונותיו הצנועים. כזאת אישה, אמרה לו אימו, הוא יפגוש ביום מן הימים. אימו אמרה לו דברים אלו מגיל צעיר, ועברו כבר שנים רבות מאז, ואותו בחור החל לתהות האם האמינה אימו במה שאמרה, או שעשתה זו רק על מנת לעודד את ילדה, שמעולם לא הצליח להשתלב בחברת הילדים בגילו. באותה שבת החליט הבחור כי מוכרח הוא לעשות דבר מה, וחייב להפסיק הוא לשבת בבית ולחכות לגורל שידפוק בדלתו. חייב הוא לצאת, ולהביא אליו את אותה עלמת חן שחלמה נפשו עליה כל לילה. החל להתארגן הוא כבר בשעות הצהריים. מקלחת טובה וחמה, ובגדים שנקנו אי אז לאיזו חתונה (לא שלו, כמובן) ושכבו מאז בארון, ממתינים לשעת כושר. חולצה מכופתרת לבנה, ומכנסיים שלחצו מעט על מותניו אך היו עשויות מבד שחור ונראו מהוקצעות מאוד. הוא קפץ לחנות ליד ביתו וקנה בושם, שהיה לא זול מאוד אך גם לא יקר מאוד. התיז ממנו קצת על ידיו ועל צווארו וחשב בינו לבין עצמו שמדובר בהשקעה טובה. תוך כדי התזה נפתח הבקבוקון ובצירוף מקרים נתקלה ידו המחזיקה בדלת ארון האמבטיה מעל הכיור, ושפכה על גופו את תוכן הבקבוק. קצת מדוכדך אך נחוש שלא תיפול רוחו, עשה הבחור מקלחת נוספת וכאשר יצא עדיין היה גופו נודף ריח מבושם. כשסיים להתארגן והיה מוכן כולו ליציאה, הייתה עוד השעה מוקדמת במקצת. למרות זאת, לא נפלה רוחו. היום, אמר לעצמו, היום זה יקרה. היום אפגוש אותה, במועדון, את אותה עלמה עליה אני חולם. הוא לקח מונית אל הנמל, מקום אשר בלילות שוקק חיים במגוון מועדוני שעשועים בהם שותים לרוב ומשמיעים מוזיקה חזקה. אל אחד ממקומות אלו, ולא נזכיר את שם המקום מחמת הספק שאולי נתבלבל, שם פעמיו. בכניסה בלם את דרכו איזה גברתן. בחור גדול שהיה יכול, במוטת כתפיו, לחסום כליל את דלת הכניסה, וכך בדיוק עשה, מחזיק בידו דף בו התייעץ כדי להחליט מי נכנס ומי לאו. הגברתן לקח מהבחור שלנו את שמו, ואז ביקש ממנו בנימוס מעושה שהתחבאה מאחוריו שמץ של גסות רוח, לחכות בצד, כיוון שיצטרך להמתין עד שייכנס. נו מילא, חשב לעצמו הבחור, טוב שלא אכנס מיד. אוכל בינתיים לחשוב על מה אומר לה, לעלמת החן שלי, כאשר אפגוש אותה. עמד הוא בכניסה זמן רב. הדקות התארכו והפכו לחצי שעה, ולאחר מכן לשעה. בעודו עומד שם ראה אנשים אחרים שמגיעים, והגברתן נותן להם להיכנס. נו מילא, הוא חשב, מדובר בוודאי בקבוצות גדולות, או במכרים של בעל המסיבה, או באנשים שנרשמו מראש. עוד זמן קצר יתפנה מקום וייתנו לו להיכנס. הוא הוסיף לעמוד בחוץ, והחל להיות קר. עברו כמעט שעתיים מאז הבטיח לו הגברתן שעוד רגע קל יתפנה מקום. הוא ראה אנשים נכנסים ויוצאים. הסתיו הקריר והחמקמק, שבעת הלילה פינה את מקומו לחורף של ממש, החל לחדור מבעד לחולצתו המכופתרת הדקה. ברגע של אומץ הוא פנה אל הגברתן, ושאל למיקומו בתור. הגברתן נפנף בידו בביטול ואמר שכעת המקום מלא, אך עוד מעט יתפנה מקום. באותו רגע יצאו נחשול של אנשים מהדלת והלכו להם איש איש לדרכו, מקצתם שתויים ומתנודדים על רגליהם.
הרבה זמן לא הייתי פה, אבל אני שמח לבשר לכם שזה רק בגלל דברים טובים. אני רואה שפה דברים הולכים כרגיל, ואפילו קצת רדום. אז כדי להעיר את העניינים, הנה משהו קצר, חם חם מהתנור, שהתחלתי וסיימתי לכתוב בשלוש שעות האחרונות. אני חושב שזה הסיפור הקצר השלם הראשון שכתבתי מזה כמעט שנתיים, אז זה מאוד מרגש. הוא לא ממש ז'אנר, ואני אודה שהוא מאוד מאוד מושפע מנאבוקוב וגוגול, שיצא לי לקרוא קצת סיפורים קצרים שלהם לאחרונה (ומי שבקי בכתביהם יוכל לזהות אפילו סיפורים ספציפיים). בכל מקרה, אני בעיקר רוצה להשוויץ בזה שכתבתי משהו חדש, אבל כמובן שאתם מוזמנים לקטול, לירוק ולהחריב כאוות נפשכם. תהנו. שדרות רוטשילד (בהיעדר שם יותר טוב) בימי הסתיו הקרירים אין יפה כתל אביב. אומנם נכון, בקיץ השמש קופחת על ראשי האנשים, והאוויר סמיך כמרק בשעת הרתיחה. החורף ממעט להגיע, וכשמגיע הוא נדמה כבמאי שעייף והזדקן, ועל אף שבעבר נהרו אנשים לסרטיו בנחשול מאיים ביום פתיחת הקופות, כעת הוא מצליח להוציא תחת ידיו רק סרטים דרגה בית, שנצפים בטלוויזיה על ידי עקרות הבית הטובות בעת שהן מתקינות סעודה לשבת. כאשר מגיע חורף זה, נדמה כי שחוק הוא מגילום אותו תפקיד, ולרוב שאינו משתלט על היום בכללותו, אלא נותן לשמש הקיץ להגיח מדי פעם. זאת מצידה כמובן מסתערת בעוצמה על כל פתח להראות את כוחה, ומבלבלת את האנשים שעד לפני רגע קט הסתובבו עם מיטב מעיליהם ואדרותיהם, וכעת נאלצים להוריד הכל עד לגופיות. אף כשמחליט החורף להראות פניו, פנים אלו של רווק זקן ומדוכא. גשם רטוב, קודר ומייאש, עננים שחורים, ורוחות חזקות מנשוא. יותר מהחורף, נדיר הוא הסתיו. יצור חמקמק זה, כאילו לא יודע היכן מתחיל הוא ונגמר הקיץ, והיכן נגמר הוא ומתחיל החורף. כאשר בא, אין מאושרת מתל אביב. ימים קרירים ונעימים, קמצוץ של רטיבות שעומדת באוויר, לא סמיכה כמו הקיץ אך גם לא מייבשת. הרוחות מנשבות לאיטן, חולפות ברחובות בנימוס, ומפזרות שיער של עלמות חמודות למראה במטריותיהן הקטנות המקופלות. ימים כאלו הם נדירים, ובבואם יוצאים כל התל אביבים החוצה להפגין לראווה את בגדי החורף החדשים שלהם, מהקולקציה החדשה, ולפטפט קצת על קפה ותה חם בפינת הרחוב כמנהג אבותיהם באירופה הרחוקה. אך נסיט מעט מבטינו מהזרם הקולח של אנשים העובר בשדרות רוטשילד, בהן העצים עומדים בשלכתם ועלה צהבהב נושר מפעם לפעם על זוג אוהבים שיושבים על הספסל. נסיט מבטינו כי אותו ברנש שעליו נרצה לדבר אינו יושב ככה בינות לכרי הדשא וממתין לטיפטוף הראשון. מדובר בעלם צעיר, אם כי כבר אינו צעיר כל כך כפי שוודאי יחשבו הבריות. מצוי הוא באותו מקום על הציר שעומד עליו האדם בין שנות העשרים לשנות השלושים של חייו. הציר בו אמור האדם לבנות את חייו ולהפוך מנער צעיר, פזיז, ומשוחרר מעול החיים, לגבר בשל ואחראי, המוכן לקבל על עצמו את המשימה שהטילו עליו הוריו ביום היוולדו – להמשיך דורם לתפארת. בחור זה, שכן אמרנו שכבר אינו עלם, היה מצוי כבר אחרי חציו של הציר הזה, ובראותו את גיל השלושים מתקרב, חשב בינו לבין עצמו שהולכים וקטנים סיכוייו להשלים משימה זו. אישה לא הייתה לו, זה זמן רב, וחייו אומנם היו מבוססים מעט, אך לא במידה שתאפשר לאדם לצפות אל עתיד מזהיר. הוא היה אחד מאותם אנשי קבע של הצבא. ובאומרנו צבא, ששים לבבות הקוראות במחשבה שהנה לוחם פורש, אשר מחפש לו קצת מנוחה מזוועות המלחמה. כלל וכלל לא, כיוון שאותו בחור מעולם לא ראה ולו טפח אחד משדה הקרב. היה הוא אחד מאותם בחורים, שבעת גיוסם קבעו להם שאל להם להיות בתפקיד קרבי בשל הקצרת שהייתה לו כשהיה קטן. הוא אמר שזה עבר לו, אך פקידי הצבא אינם לוקחים סיכונים במקרים כאלו. תחת זאת, התגייס הבחור לאחד מאותם בסיסים, בהם משרתים כביכול לא אנשי צבא אלא "עובדים", אשר מקבלים תנאים כחייל אך עוסקים במלאכה יום-יומית, שאין בינה לבין המלחמה דבר וחצי דבר. הוא היה עוסק ברישום וקטלוג של מלאי, ועשה זאת במשך שלוש שנים. בסוף אותן שנים הוצע לו להמשיך בתפקידו, הפעם עם מעט יותר שכר ותנאים. בעת בה מתרחש סיפורנו היה הוא רב סמל ראשון, ועדיין עסק ברישום וקטלוג של מלאי. בחמש אחר הצהריים כבר לא היה איש במשרדו, ולמרות שרצה להישאר היה פורש לדירתו, אותה שכר במרחק חמש דקות מהבסיס. בערבים היה רואה סרט בטלוויזיה, מכין לעצמו ארוחה משאריות, ומייחל להגעת היום בו ישתנו חייו. בסופי השבוע לא היה דבר לעשות מלבד לשבת בטרקלין הקטן, לשתות תה ולחלום על ארצות רחוקות, להן לא היה לו כסף לנסוע. שבת אחת החליט כי מספיק לו. חייב למצוא הוא דרך לשנות את גורלו ויהי מה. היו דברים רבים בהם חפץ הבחור, ודברים רבים שלא היו לו, אך יותר מכל חפץ לו באישה. עלמת חן שתדע לדאוג למכאוביו ושיוכל לפנקה בחסכונותיו הצנועים. כזאת אישה, אמרה לו אימו, הוא יפגוש ביום מן הימים. אימו אמרה לו דברים אלו מגיל צעיר, ועברו כבר שנים רבות מאז, ואותו בחור החל לתהות האם האמינה אימו במה שאמרה, או שעשתה זו רק על מנת לעודד את ילדה, שמעולם לא הצליח להשתלב בחברת הילדים בגילו. באותה שבת החליט הבחור כי מוכרח הוא לעשות דבר מה, וחייב להפסיק הוא לשבת בבית ולחכות לגורל שידפוק בדלתו. חייב הוא לצאת, ולהביא אליו את אותה עלמת חן שחלמה נפשו עליה כל לילה. החל להתארגן הוא כבר בשעות הצהריים. מקלחת טובה וחמה, ובגדים שנקנו אי אז לאיזו חתונה (לא שלו, כמובן) ושכבו מאז בארון, ממתינים לשעת כושר. חולצה מכופתרת לבנה, ומכנסיים שלחצו מעט על מותניו אך היו עשויות מבד שחור ונראו מהוקצעות מאוד. הוא קפץ לחנות ליד ביתו וקנה בושם, שהיה לא זול מאוד אך גם לא יקר מאוד. התיז ממנו קצת על ידיו ועל צווארו וחשב בינו לבין עצמו שמדובר בהשקעה טובה. תוך כדי התזה נפתח הבקבוקון ובצירוף מקרים נתקלה ידו המחזיקה בדלת ארון האמבטיה מעל הכיור, ושפכה על גופו את תוכן הבקבוק. קצת מדוכדך אך נחוש שלא תיפול רוחו, עשה הבחור מקלחת נוספת וכאשר יצא עדיין היה גופו נודף ריח מבושם. כשסיים להתארגן והיה מוכן כולו ליציאה, הייתה עוד השעה מוקדמת במקצת. למרות זאת, לא נפלה רוחו. היום, אמר לעצמו, היום זה יקרה. היום אפגוש אותה, במועדון, את אותה עלמה עליה אני חולם. הוא לקח מונית אל הנמל, מקום אשר בלילות שוקק חיים במגוון מועדוני שעשועים בהם שותים לרוב ומשמיעים מוזיקה חזקה. אל אחד ממקומות אלו, ולא נזכיר את שם המקום מחמת הספק שאולי נתבלבל, שם פעמיו. בכניסה בלם את דרכו איזה גברתן. בחור גדול שהיה יכול, במוטת כתפיו, לחסום כליל את דלת הכניסה, וכך בדיוק עשה, מחזיק בידו דף בו התייעץ כדי להחליט מי נכנס ומי לאו. הגברתן לקח מהבחור שלנו את שמו, ואז ביקש ממנו בנימוס מעושה שהתחבאה מאחוריו שמץ של גסות רוח, לחכות בצד, כיוון שיצטרך להמתין עד שייכנס. נו מילא, חשב לעצמו הבחור, טוב שלא אכנס מיד. אוכל בינתיים לחשוב על מה אומר לה, לעלמת החן שלי, כאשר אפגוש אותה. עמד הוא בכניסה זמן רב. הדקות התארכו והפכו לחצי שעה, ולאחר מכן לשעה. בעודו עומד שם ראה אנשים אחרים שמגיעים, והגברתן נותן להם להיכנס. נו מילא, הוא חשב, מדובר בוודאי בקבוצות גדולות, או במכרים של בעל המסיבה, או באנשים שנרשמו מראש. עוד זמן קצר יתפנה מקום וייתנו לו להיכנס. הוא הוסיף לעמוד בחוץ, והחל להיות קר. עברו כמעט שעתיים מאז הבטיח לו הגברתן שעוד רגע קל יתפנה מקום. הוא ראה אנשים נכנסים ויוצאים. הסתיו הקריר והחמקמק, שבעת הלילה פינה את מקומו לחורף של ממש, החל לחדור מבעד לחולצתו המכופתרת הדקה. ברגע של אומץ הוא פנה אל הגברתן, ושאל למיקומו בתור. הגברתן נפנף בידו בביטול ואמר שכעת המקום מלא, אך עוד מעט יתפנה מקום. באותו רגע יצאו נחשול של אנשים מהדלת והלכו להם איש איש לדרכו, מקצתם שתויים ומתנודדים על רגליהם.
