ו ו י ז י ת
New member
החיים או מה שאחריהם ../images/Emo108.gif
שנייה לפני שאתם מתחילים לקרוא הכתיבה אצלי היא עניין זמני, כך אני מאמינה, ואין בכוונתי להמשיך איתה באופן מקצועי. אני מבקשת שתתיחסו ליצירה בהתאם ולא תעשו בי לינץ, אלא אם זה מספק אתכם ואז אקריב את עצמי למענכם :] עוד משהו: הקטע לא עבר בטא ._. וקרוב לוודאי שהוא לא יעבור. אני פשוט לא רוצה לגעת ביצירה הזאת יותר מדי כי אני אוהבת אותה ככה. אם יש בעיות פיסוק - אני ממש מצטערת. תנסו להתעלם. סליחה באמת ~.~ אז, כפי שאמרתי: החיים או מה שאחריהם בלעתי במהירות את הכדורים ועפתי לשמיים. ואז, עמדתי מולם, והם - פרסו את כנפייהם ברברבנות ובקול מלא התנשאות שאלו מה יש לי לחפש פה. בין נסיון שיכנוע עצמי לבין האמת ניסיתי להסביר להם מה קרה, אבל בדיוק כשהתחלתי לדבר ידעתי שהם לא יקשיבו, כמו כל השאר. החלטתי לנסות שלא לשקוע בזיכרון על דבר שהיה וסיימתי את סיפורי, עניין אותם יותר מתי המשמרת שלהם נגמרת. יצאתי החוצה והובלתי לחדר הקטן והצפוף שלי - שם היה לי את כל הזמן שבעולם. בשיממון שאין כמותו, ניכנסתי למעגל של מחשבות על העולם שלי, או שהיה שלי, או שלא... נחנקתי עוד יותר עם הזמן, החדר היה נקי מידי, מצוחצח ואני, שכל חיי עברו עליי בריקבון, העדפתי לעזוב בהקדם האפשרי. אך לא היו לי מספיק אופציות ובין תחינה לתחינה ביצבץ לו הספק האם במקום אחר יהיה לי יותר טוב, שכן בכל מעבר הייתי רק נלעגת עוד יותר, מחפשת את תשומת הלב של הסובבים אותי. אפילו חברי שכבר עזבתי לא לקחו אותי ביתר רצינות. רציתי לדעת מה לא בסדר, ויותר רציתי לדעת מה כן. ורציתי יותר מכל לדעת - מתי זה ייגמר. ובין מחשבה למחשבה, סרקתי את עולמי החדש, וגם אותו לא אהבתי. הוא היה מרובע בעל צבע לבן שאליו נכנס מפעם לפעם עובד נקיון. וגם הוא, לא הביט לי בעיניי ורק צחק על היותי במקום זה. ומה אוכל לעשות שכבר לא עשיתי? ומה יתן לי מהלך שיוציא אותי מכאן? עברתי מן הפח אל הפחת, ואינני רוצה לעשות זאת שוב. הבטחתי שאם איי פעם אריב עם החיים, אני אצטרך רק להשלים
שנייה לפני שאתם מתחילים לקרוא הכתיבה אצלי היא עניין זמני, כך אני מאמינה, ואין בכוונתי להמשיך איתה באופן מקצועי. אני מבקשת שתתיחסו ליצירה בהתאם ולא תעשו בי לינץ, אלא אם זה מספק אתכם ואז אקריב את עצמי למענכם :] עוד משהו: הקטע לא עבר בטא ._. וקרוב לוודאי שהוא לא יעבור. אני פשוט לא רוצה לגעת ביצירה הזאת יותר מדי כי אני אוהבת אותה ככה. אם יש בעיות פיסוק - אני ממש מצטערת. תנסו להתעלם. סליחה באמת ~.~ אז, כפי שאמרתי: החיים או מה שאחריהם בלעתי במהירות את הכדורים ועפתי לשמיים. ואז, עמדתי מולם, והם - פרסו את כנפייהם ברברבנות ובקול מלא התנשאות שאלו מה יש לי לחפש פה. בין נסיון שיכנוע עצמי לבין האמת ניסיתי להסביר להם מה קרה, אבל בדיוק כשהתחלתי לדבר ידעתי שהם לא יקשיבו, כמו כל השאר. החלטתי לנסות שלא לשקוע בזיכרון על דבר שהיה וסיימתי את סיפורי, עניין אותם יותר מתי המשמרת שלהם נגמרת. יצאתי החוצה והובלתי לחדר הקטן והצפוף שלי - שם היה לי את כל הזמן שבעולם. בשיממון שאין כמותו, ניכנסתי למעגל של מחשבות על העולם שלי, או שהיה שלי, או שלא... נחנקתי עוד יותר עם הזמן, החדר היה נקי מידי, מצוחצח ואני, שכל חיי עברו עליי בריקבון, העדפתי לעזוב בהקדם האפשרי. אך לא היו לי מספיק אופציות ובין תחינה לתחינה ביצבץ לו הספק האם במקום אחר יהיה לי יותר טוב, שכן בכל מעבר הייתי רק נלעגת עוד יותר, מחפשת את תשומת הלב של הסובבים אותי. אפילו חברי שכבר עזבתי לא לקחו אותי ביתר רצינות. רציתי לדעת מה לא בסדר, ויותר רציתי לדעת מה כן. ורציתי יותר מכל לדעת - מתי זה ייגמר. ובין מחשבה למחשבה, סרקתי את עולמי החדש, וגם אותו לא אהבתי. הוא היה מרובע בעל צבע לבן שאליו נכנס מפעם לפעם עובד נקיון. וגם הוא, לא הביט לי בעיניי ורק צחק על היותי במקום זה. ומה אוכל לעשות שכבר לא עשיתי? ומה יתן לי מהלך שיוציא אותי מכאן? עברתי מן הפח אל הפחת, ואינני רוצה לעשות זאת שוב. הבטחתי שאם איי פעם אריב עם החיים, אני אצטרך רק להשלים