בור ללא תחתית
כמו בור ללא תחתית. הכניסו מים, הכניסו אבנים, הכניסו הכל. העמיסו, העמיסו, דמעות, והכל חלחל. הכל... חלחל. כמו אדם מכוער שלא יהיה מסופק שאומרים לו שהוא יפה. לשמור על הקרח בעודו קר, שלא יתמוסס, לשמור עליו לפני שאני מאבדת צלם אנוש והופכת להיות חס וחלילה מאושרת, או עסוקה, או חושבת על דברים אחרים. אני בחיפוש כל הזמן, כל הזמן, ולא מוצאת. פשוט לא מוצאת את התשומת לב המספיקה לי לחיות, לא מהמשפחה, לא מהחברים, לא מכלום. אני מפחדת להגיד שאני נואשת. אני מפחדת להגיד שאני לא אמצא בחיים את מה שאני מחפשת. אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על בן זוג, טוב ככל שיהיה. המחשבה שהוא יגע בי, ישב לידי, יתקשר אליי, מעוררת בי בחילה נוראית. מעסיקה את עצמי בחיי היומיום המשעממים, מעסיקה כדי לא למות. מחפשת ספרים לקרוא, שיתנו לי להרגיש קצת יותר מלאה, יותר שלמה. אוכל עוזר לי להרגיש פחות ריקנית. הלוואי והייתי יכולה להיות קצת יותר כמוה. שקטה, ועדינה, ומוצלחת, ויפיפייה, ושחורה, ומסתורית...... אני המונית, אני דוחה, אני מגושמת, אני חסרת טקט, אני מטומטמת, אני שונאת את איך שאני מתנהגת. אני מעוררת רחמים, כותבת שוב ושוב על אותו הדבר. הלוואי ו... הלוואי ש.... הייתי מישהו אחר. הלוואי שלא היו אומרים לי שהכל יהיה בסדר, שאפשר לדבר, שאפשר להיפתח. מה זה משנה? אז אני אפתח. אני אדבר. אני בחיים לא אהיה מהאנשים המאושרים, היום זה פתאום הכה בי. אני לא מצליחה לראות את עצמי מאושרת, אני לא מצליחה לראות את עצמי מסופקת. אסור לי להיות מסופקת. זה בחיים לא יקרה. אני צריכה פנים חדשות. גם לעצמי, אבל גם במובן של אנשים חדשים בחיים. הכל כל כך רגיל. כל כך שגרתי. ומפחיד. ומשעמם, ונוראי.
כמו בור ללא תחתית. הכניסו מים, הכניסו אבנים, הכניסו הכל. העמיסו, העמיסו, דמעות, והכל חלחל. הכל... חלחל. כמו אדם מכוער שלא יהיה מסופק שאומרים לו שהוא יפה. לשמור על הקרח בעודו קר, שלא יתמוסס, לשמור עליו לפני שאני מאבדת צלם אנוש והופכת להיות חס וחלילה מאושרת, או עסוקה, או חושבת על דברים אחרים. אני בחיפוש כל הזמן, כל הזמן, ולא מוצאת. פשוט לא מוצאת את התשומת לב המספיקה לי לחיות, לא מהמשפחה, לא מהחברים, לא מכלום. אני מפחדת להגיד שאני נואשת. אני מפחדת להגיד שאני לא אמצא בחיים את מה שאני מחפשת. אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על בן זוג, טוב ככל שיהיה. המחשבה שהוא יגע בי, ישב לידי, יתקשר אליי, מעוררת בי בחילה נוראית. מעסיקה את עצמי בחיי היומיום המשעממים, מעסיקה כדי לא למות. מחפשת ספרים לקרוא, שיתנו לי להרגיש קצת יותר מלאה, יותר שלמה. אוכל עוזר לי להרגיש פחות ריקנית. הלוואי והייתי יכולה להיות קצת יותר כמוה. שקטה, ועדינה, ומוצלחת, ויפיפייה, ושחורה, ומסתורית...... אני המונית, אני דוחה, אני מגושמת, אני חסרת טקט, אני מטומטמת, אני שונאת את איך שאני מתנהגת. אני מעוררת רחמים, כותבת שוב ושוב על אותו הדבר. הלוואי ו... הלוואי ש.... הייתי מישהו אחר. הלוואי שלא היו אומרים לי שהכל יהיה בסדר, שאפשר לדבר, שאפשר להיפתח. מה זה משנה? אז אני אפתח. אני אדבר. אני בחיים לא אהיה מהאנשים המאושרים, היום זה פתאום הכה בי. אני לא מצליחה לראות את עצמי מאושרת, אני לא מצליחה לראות את עצמי מסופקת. אסור לי להיות מסופקת. זה בחיים לא יקרה. אני צריכה פנים חדשות. גם לעצמי, אבל גם במובן של אנשים חדשים בחיים. הכל כל כך רגיל. כל כך שגרתי. ומפחיד. ומשעמם, ונוראי.