בוקר טוב! כעוסה אבל אופטימית ../images/Emo42.gif
סליחה מראש, זה ארוך! אחרי מה שהיה לי אתמול בבדיקת הזקיקים, החלטתי שאני פורשת רשמית מהעניין. אני אעשה עוד פעם לפני התור אצל הרופאה, לראות (אני מקווה) שהביוץ מתקיים, וזהו. שום דבר לא מצדיק את היחס הזה שאני מקבלת, ואני לא מנסה כל כך הרבה זמן כדי להיכנס באופן קבוע למערבולת הרגשות הזו. אני באמת לא יודעת מה אני אעשה אם לא יהיה ביוץ ואז אצטרך לקחת כדורים ולעקוב. אבל אם הכל בסדר ויש ביוץ, אני לא מתכוונת לעקוב אחריו, מעדיפה לתת לזמן לעשות את שלו. כי מאדם שיש לו עיסוקים והנאות שונות, השבוע וחצי האחרונים הפכו אותי לאדם שמתעסק כל היום בבדיקות וספיגת עלבונות מרופאים מגעילים. ואני מבינה את מיכלי שאמרה שהיא צריכה חודש הפסקה מהכל, זה מאוד מתיש. אי"ה לא נצטרך את זה בעתיד (טיפולים וכו'), אבל גם אם כן, אז זה מוקדם מידי להיכנס לזה, לא? סה"כ חמישה חודשים זה עוד נורמאלי... כמה שאני רוצה ילד, אני גם רוצה שפיות. ומה קרה לי אתמול שגרם לזה? הלכתי לזקיקים אחה"צ, לא בקופ"ח הקבועה שלי אלא בזו שליד ביתי, שבה נתקלתי ברופא המגעיל שנקרא לו מס' 1. 2 פקידות שונות אמרו לי בטלפון שאפשר לבוא גם בערב וזה עודד אותי להתגבר על הפחד להיתקל שוב במס' 1, כי זו באמת שעה נוחה. הגעתי, הייתי אחרונה ולכן חיכיתי שעה. הרופא במיון
היה רופא ששמעתי שהוא לא נחמד, אבל אמרתי לעצמי שלא נורא, כולה בדיקת זקיקים, אני לא מתכוונת להישאר אצלו כפציינטית, אז נתגבר. כשהגיע תורי, בשבע בערב, הוא הסתכל בדף, הסתכל עלי והתחיל לצעוק (!!) שאני לא בסדר, כי לא עושים זקיקים בערב. אמרתי לו שבמזכירות אמרו לי לבוא בערב, והוא אמר לי שאם לא נוח לי בבוקר זו לא הבעיה שלו. מסתבר שיש שני מכשירי אולטרסאונד, וזה שפועל בערב (את השני מכבים משום מה) לא טוב לזקיקים, לא רואים בו טוב. לא רציתי להגיד שביום חמישי, כשהגעתי ראשונה, המכשיר היה מכובה וסה"כ חיכינו חמש דקות שהוא דלק, זה לא ביג דיל. אבל לא נכנסתי לזה. חזרתי ואמרתי שזה לא שלי לא נוח, אני הייתי מוכנה לבוא בבוקר אבל אמרו לי לבוא בערב. אבל הוא רק המשיך לצעוק, גם אחרי שאמרתי לו את שם הפקידה שאמרה לי לבוא, שזה לא בסדר ואני לא בסדר. בשלב זה כבר היו לי דמעות ושאלתי אותו אם הוא רוצה לוותר, אז הוא אמר שלא, שננסה. יצאנו לכיוון חדר האולטרסאונד וראיתי את בעלי מסתכל, נראה כאילו הוא הולך לצעוק על הרופא עוד רגע. חייכתי אליו, שיראה שאני בסדר
. נכנסנו לאולטרסאונד. או קיי, אני מחכה שהוא יזוז וייתן לי להתפשט מעבר לוילון, כמו כל רופא נורמאלי. אבל לא, הוא עמד מולי ופשוט חיכה, נאלצתי להתפשט מולו
ולעלות על המכשיר מולו והרגשתי פשוט מושפלת. הייתי כל כך מכווצת מהלחץ שלקח לו זמן עד שהוא הצליח להחדיר את המכשיר. לאורך כל הבדיקה הוא אמר שזה לא בסדר ואיפ אפשר לראות כלום, בסוף עשה לי טובה ואמר שיש זקיק 14 ס"מ (ביום חמישי היה 11), כך שאני מניחה שיש תקווה... אחרי 20 דקות משפילות יצאתי משם (מתלבשת מולו כמובן, לא מאחורי וילון), וברגע שיצאנו מהמרפאה פשוט התחלתי לבכות
. בעלי אמר לי שהוא כמעט הרביץ לרופא, אח"כ הוא אמר שכמובן שלא היה מרביץ לרופא אבל הוא ברצינות כמעט צעק עליו. הוא אמר לי שהוא לא מוכן שאני אתקרב יותר למרפאה הזו, שאת הבדיקה הבאה אעשה במרפאה הרחוקה, ואני אמרתי לו שאני מקווה שיראו שי ביוץ ואז אני פורשת מהסבב הזה. יש גבול. זהו, עכשיו אני דווקא בסדר, התאוששתי מהר באופן מפתיע. ואני במצב רוח טוב, לוחמני משהו. לא מוכנה שישפילו אותי יותר. וכואב לי להרגיש, על בשרי, מה ששמעתי בתיאורים רבים של אנשים במדינה הזו, על אטימות המערכת הרפואית. אמנם מהרופאה שלי אני מרוצה ומקופ"ח שלי אני מרוצה, אבל זה שאני לא חברה קבועה שם לא מצדיק את היחס שקיבלתי. שיהיה לכן יום טוב! אני אופטימית!
סליחה מראש, זה ארוך! אחרי מה שהיה לי אתמול בבדיקת הזקיקים, החלטתי שאני פורשת רשמית מהעניין. אני אעשה עוד פעם לפני התור אצל הרופאה, לראות (אני מקווה) שהביוץ מתקיים, וזהו. שום דבר לא מצדיק את היחס הזה שאני מקבלת, ואני לא מנסה כל כך הרבה זמן כדי להיכנס באופן קבוע למערבולת הרגשות הזו. אני באמת לא יודעת מה אני אעשה אם לא יהיה ביוץ ואז אצטרך לקחת כדורים ולעקוב. אבל אם הכל בסדר ויש ביוץ, אני לא מתכוונת לעקוב אחריו, מעדיפה לתת לזמן לעשות את שלו. כי מאדם שיש לו עיסוקים והנאות שונות, השבוע וחצי האחרונים הפכו אותי לאדם שמתעסק כל היום בבדיקות וספיגת עלבונות מרופאים מגעילים. ואני מבינה את מיכלי שאמרה שהיא צריכה חודש הפסקה מהכל, זה מאוד מתיש. אי"ה לא נצטרך את זה בעתיד (טיפולים וכו'), אבל גם אם כן, אז זה מוקדם מידי להיכנס לזה, לא? סה"כ חמישה חודשים זה עוד נורמאלי... כמה שאני רוצה ילד, אני גם רוצה שפיות. ומה קרה לי אתמול שגרם לזה? הלכתי לזקיקים אחה"צ, לא בקופ"ח הקבועה שלי אלא בזו שליד ביתי, שבה נתקלתי ברופא המגעיל שנקרא לו מס' 1. 2 פקידות שונות אמרו לי בטלפון שאפשר לבוא גם בערב וזה עודד אותי להתגבר על הפחד להיתקל שוב במס' 1, כי זו באמת שעה נוחה. הגעתי, הייתי אחרונה ולכן חיכיתי שעה. הרופא במיון
